כרמלה בן ישי פותחת את ספרה 'בשולי דרכים' בברכת הדרך ובמשאלה שדבר לא יחסום את הדרך ולא יפגע בחוויית המְלֵאוּת והזרימה שהיא מספקת להולכים בה. אכן יפה ונכונה הבחירה לפתוח את הספר בברכת הדרך לקראת חוויית מסע מיוחד שֶׁתִּפָּרֵשׂ בהמשך. ההולך בדרך המתמשכת הזאת אינו רק רָוֶוה ממנה, אלא גם נעשה למַעְיָן המַרווה ומרענן את האַחֵר.

כרמלה היא משוררת ארצישראלית שנטועה עמוק בנופים ונושמת אותם בכל מאודה ובכל חושיה. רכיבי הטבע בשיריה הם רימון, זית ותאנה, העצים בהם התברכה הארץ, ואת האהבה והזיקה העמוקה אליה היא שואבת מדור ההורים, מהסבא והסבתא שעלו הרבה לפני קום המדינה והיכו בה שורשים במקומות שונים. אבל שיריה מתחברים גם לשורשים הרחוקים של ארץ מוצא ההורים בעמק נהרות הפרת והחידקל. בגעגועים לאם שהלכה לעולמה מודעת הבת לכך ש"הַגּוּף הַהוֹלֵךְ וְאוֹזֵל, הַמְּסַמֵּן נִסְתָּרוֹת מֵעִמָּנוּ / וְרַק הַנְּשָׁמָה הַמְּסַמֶּנֶת / הִנְּנִי".[---]

מה שנשאר שריר וקיים הפן המיסטי ובעיקר נופי הטבע שמהם ניתן לשאוב כוחות ותעצומות נפש. היופי ההררי המואר הוא "כְּכִנּוֹרוֹת, כמזמור רקוע" בנוף שבו "וְהֵד קוֹלֵנוּ פַּעֲמוֹנִים".[---] האדם הוא חלק אינטגרלי מהטבע, נולד מתוכו, מתמזג איתו, סופג ממנו השראה וחי מתוכו את האהבה. "שָׁם בִּקֵּשׁ הָעֵץ חֲרִישִׁית / בִּקֵּשׁ לָאֲדָמָה כְּוֶרֶד צָעִיר לְנִצָּנָיו."[---], נאמר בשיר.

הטבע מקבל תכונות אנושיות, וההזדהות הנפשית איתו מטשטשת גבולות ומבטלת כל חציצה. "שָׁם הָיָה סִדּוּר הָרֵאשִׁית" [---], כך נאמר בשיר  "ואהבה שהיתה בעולם". ובבראשית יש משהו ראשוני ואיתן, קמאי ובלתי פגום "וּשְׂפָתֵינוּ שְׂפַת תִּינוֹקוֹת רוֹחֲצִים בְּחָלָב",[---] נאמר באחד השירים.

הקונקרטי בשיריה של כרמלה נמהל בחלומי. כך השיר "והעצים היו חלומות" (13) הוא אוטופיה מוצפת אור, געגוע וערגת נפש לחיים ולָתוֹם, לַשלמות ולַהרמוניה, לרצון להיפתח ולהיטיב, להעניק ולקבל חסד.

המבט השירי חובק את הכוליות של ארץ ושמים וזמני עבר והווה, וביניהם ובתוכם שט לו הקיום האנושי השוקק. הכל נע במחזוריות הטבע, בחילופי עונות: "וּבָעֲרוּגוֹת נִיצָנֵי פְּרָחִים / מְחַדְּשִׁים יְמֵיהֶם / וְהָרוּחַ הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב / וְעוֹשֶׂה וּמוֹלִיד וּמַפְרֶה / לְמַעַן יֵדְעוּ יְלָדִים / דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם / מִבּוֹא שֶׁמֶשׁ עַד צֵאתָהּ." (42). זה הרצון להנחיל הלאה לדור הבא את החוקיות הקבועה של הטבע והעולם.

וישנה תנועה רבה בשירים, לפעמים כמו מעגלים קונצנטריים סביב המרכז. תנועת ההליכה סוחפת אליה נופים וזמנים שהיו וגם שירים המושכים את חַיוּת הזיכרונות. הליכה בנתיבי נהרות, במשעולי אהבה, במלחמות, בכאבי געגוע, בציפייה ובתוחלת. וגם ההליכה במדבר שבו נטבעו עקבות הדורות ובני האדם וקורותיהם הנתונים בסיפורים ובאגדות. זאת דרך הזמן של ההולכים בשבילי קדם.

יש איזה ניגון רך, מתמשך ואינסופי בשורות השיר המספרות על עבר שזור בהווה. כך "השיבה הביתה" (43) שנפתח במילים: "דַּע וְדַע אֶת הָעֵצִים / וְלֵךְ אֶל הָאֲבָנִים / וְאֶל לִבּוֹת הָאֲנָשִׁים / מִשְּׂדוֹת הַבַּר וּמִן הַיְּעָרוֹת". ובהמשך השיר בוחר לא לשים בפוקוס את השבים מן התופת, אלא דווקא את הנחמה והתקווה שהטבע צופן בחובו עבורם.

שיר אחר, "לנשמת כל חי", גם הוא בעקבות ה-7 באוקטובר, ממחיש את ההלם הקולקטיבי הנורא בתמונת הידיים "יָדֵינוּ שֶׁהָיוּ פְּרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם / נִתְכַּוְּצוּ נִסְתַּגְּרוּ / מֵחֲמַת סוּפַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא יָדְעָה". [---]

".

ניכרת בשירים שזירה של מבעים ציוריים רגישים. הנה אחד מהם: "לְעִתִּים הֶאֱדִים הָאָפֹר / לְעִתִּים אַף יוֹתֵר / וּפִרְצֵי זָהָב נִתְאַגְּדוּ / לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת". [---]

ומעברי הצבע האלה מתחברים לציורים ולקולאז'ים היפים של כרמלה המעטרים את שערי הספר שבכולם משולב צבעה החום של אמא אדמה.

ולסיום, 'בשולי דרכים', ספרה הרביעי של כרמלה בן ישי, הוא ספר מיוחד, מרגש ויוצא דופן שבוחר להיאחז באהבת הארץ והמשפחה, בנתיבי המקום והזמן, ולשאוב מהם אור ונחמה, תקווה ותוחלת.