הספר 'לאן שזה לוקח' של האמנית והמשוררת חדוה ראובן מזמין את הקוראים למסע  תוך כדי תנועה, להקשבה וקבלת האפשרויות הפרושות לכל אדם באשר הוא בידיעה ש-["זוֹ /  לֹא / בּוּשָׁה / לִהְיוֹת / בְּהַרְחָקָה]". כל אדם הוא אדון לעצמו והאחריות להחלטות בחייו הן  שלו.

​

כל שיר בספר הוא  הנחייה ומסר לגבש זהות עצמית ולהיות נוכחים:  ["לִנְשֹׁם אֶת נְשִׁימַת הַמָּקוֹם /  לְהָזִין לֵב בְּמַרְאוֹת, טְעָמִים וְקוֹלוֹת ]..." ( 'להיות נוכחים' עמ' 10 )   ולפקח  על כל נשימה וכל בחירה בחיים במטרה לאזן את הקיום האישי.

​

המוטו המועבר בשירים הוא שעם קצת משמעת ושמירה על מדד השפיות ניתן לחזק את המשמעות ולהתמודד עם שלל הפחדים המתפרצים: ["מִתּוֹךְ / הַדְּמָמָה / שֶׁל /הַלֵּב ]. ולדבוק במטרה  [ "לִהְיוֹת מִגְדַּלּוֹר / לְעַצְמִי / בַּמָּקוֹם בּוֹ  / אֶשְׁאַל / אַיֶּכָּה" ] ...  ('להיות מגדלור' עמ' 36) ובכך לסלול את הדרך אל האמת האחת, האמת שלה.

​

התודעה מנבטת את  ההזדמנות להרגיש את יכולת הבחירה מתוך כוונה להשלים את המטרה כאשר הנשימה נעתקת ולאחר מכן חוזרת: ["נְשִׁימָה נֶעְתֶּקֶת / וְחוֹזֶרֶת / אֶל רֶגַע חָדָשׁ שֶׁל בְּרִיאָה.] ('דברי' עמ' 54). לפעמים זאת הפוגה מהמרתפים החשוכים של המציאות שמציבה חסימה ואינה מתירה רשות לחזור אל השגרה, והבחירה היא לאמץ את הביטוי 'לאן שזה לוקח'  כמנטרה מנתבת.

​

כתיבתה של חדוה מציבה אתגר ממשי להלכות החיים, מלאת רגש, ואמירות שמקנות לקוראים לחשב מסלול מחדש. זאת כתיבה המציבה את הקושי אל מול שדרת היופי של החיים המזמנת לאמץ את מהות האמירות כדרך חיים.