גד קינר קיסינגר נשא דברים לזכרה של ברכה ואלה הדברים שאמר.

"הקלישאה הידועה אומרת שאדם לא מת עד שמת אחרון הזוכרים אותו. על משקל זה ניתן לומר שמשוררת דגולה כברכה רוזנפלד לא מתה כל עוד לא מתה יצירתה, המעניקה לה את נצח השיר. ולשמו של נצח רוחני זה התכנסנו פה, בני משפחתה של ברכה, משוררות, משוררים, סופרות וסופרים, חברות וחברי האגודה חודשיים כמעט בדיוק אחרי הסתלקותה הפיזית של ברכה. וכמנחה אני מבקש את רשותכם לגזול מספר דקות מזמנכן כדי  לומר דברים על חברתי הטובה, עימה הלכתי דרך ארוכה עוד מימי איגוד הסופרים עליו השלום.

דומה שהשיר "במעברה" מתוך "בית וצילו", ספרה האחרון והאוטוביוגרפי ביותר של ברכה רוזנפלד, ממצה במידה רבה מאפיין מרכזי בשירתה ואישיותה. אל תיבהלי דליס, אין לי כוונה לנכס את השיר שבחרת, רק להתייחס למוטיב אחד מתוכו. ואני מצטט: "קלותי מאוד/ צימחתי כנפים// ולא היתה לי אדמה/ אף לא גרגיר עפר" – הקונטרסט הזה, ההיטלטלות הכמו לאה גולדברגית הזאת בין שתי המולדות – המעוף נטול הגבולות במחוזות ההשראה והדימיון הפיוטי, לעומת הקושי בהתערות שורשית בקרקע המולדת החדשה ואובדן המולדת המקורית; ובאותה מידה, הניגוד והתואם הזה בין התחביר העברי העשיר בשירים ובדברים שבעל פה של ברכה לבין ההגייה שלה עם  הניגון הפולני; המהפך המנוגד תכלית ההיפוך למקובל בשם המשפחה – מהשם העברי בר-אל, איתו נולדה ברכה ב-1946 במחנה העקורים שליד מינכן, לשם הלועזי רוזנפלד; ומעל הכל, אישיותה החמה של ברכה, האימהית, האמפטית, המעודנת, המדיפה ארומה אירופית שלא מכאן עם אותו צעיף טיפוסי לצוואר השייך יותר לגדה השמאלית בפריז האקזיסטנציאליסטית מאשר לסחבקיות הבוטה של הצברים המסוקסים הפועלים בחסותה של "שמש נקמנית [ש]התנהלה בהדר של זרות" (ביתנו השני" מתוך "בית וצילו", 38). ובה בעת, על אף כאבי התלישות האישית, הלאומית והקיומית, וכאביה הפיזיים בעיקר בשנותיה האחרונות, ברכה הייתה מה שניתן להגדיר כ"רוח חופשית", לא משועבדת לשם אידיאולוגיה, לשום אופנה אמנותית ולשום היסטוריה, כמו בהצהרתה היישותית במחזור השירים "ברצלונה": "לא רוצה שום היסטוריה עכשיו/ איני שייכת לשום עם/ לאף איש/ אפילו לא לזה/ שאהבתי נתונה לו", למרות, אם תרשה לי ראובן, הזוגיות הנפלאה, מעוררת הקנאה, של שניכם. כל אלה היו מקווי הייחוד של משוררת ואישה צנועה ורבת-כישרון זו, שזכתה בחייה להוקרה רבה מצד עמיתיה, אך להכרה מועטה ביותר מצד המימסד.

  

ברכה רוזנפלד --  משוררת ישראלית ובינלאומית,  עורכת ספרי שירה, ומנחה סדנאות לכתיבה, מחברת רשימות ביקורת, יו"ר האגודה לזמן קצר, ואפילו אשת בנקאות ומסחר --   הייתה יוצרת מעולה, מן היוצרות הרבגוניות, הנועזות, המשכילות, רחבות האופקים והמעמיקות ביותר בשירה העברית העכשווית, ולא כל שכן בשירה הנשית שלנו, לא פחות אם לא יותר ממשוררות, שלא אמנה בשמן, שזכו בתהילת עולם שהייתה  מגיעה לה. שימו לב לתמהיל הסרקסטי בשיר "המלים, האושר", בין הדימויים השגורים והמומצאים לחומרי הגלם של השירה, המלים, לבין רפרורים השאובים מהמציאות הפוליטית, התרבותית והפופולרית:

"מִלִּים שׁוֹבְרוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם./ מִלִּים-תְּרוּפָה. מִלִּים-רַכֶּבֶת-לַיְלָה-אַחֲרוֹנָה./ מִלִּים-גּוּף, מִלִּים-נְשָׁמָה, /מִלִּים-חַיֵּי-מַדָּף, חַיֵּי-שָׁעָה,/ מִלִּים-שָׁוְא." 

​​

לעתים נדירות אתה פוגש בשירה, כזו כשל ברכה רוזנפלד,  הפונה בעת ובעונה אחת לקוראי שירה מיומנים, יודעי ח"ן,  הערים לניואנסים ורמיזות בהם רוויה שירה זו, ולנמענים שעליהם חל הסיווג "שווה לכל נפש". זאת ועוד: ברכה לא רק שולטת בשיריה במכמני השפה העברית ברמה המעוררת הערצה, אלא שהיא גם אוהבת את המציאות המקומית כמו בשיר המחורז "צפת נכנסת לאלול" ( מעבודת טלאים, 33) על ניחוחותיה וצבעיה של העיר העתיקה והקדושה, כשלצד  התיאור הקונקרטי הממחיש את קצב החוויה שבהליכה בעיר ההררית,  אתה מוצא את המטאפיזי, העל-חושי, הארכיטיפי והארכאי,  כשהם צומחים באלוזיות למיתולוגיה ולמקרא, מתוך הטריויאלי, באורח טבעי לחלוטין, משל היתה המציאות הסוריאלית חלק בלתי נפרד מן הריאלי.:

​

"אֲנִי הוֹלֶכֶת וּמַאֲזִינָה לְנִגּוּנִים / לְצַהֲלוֹת קְלִידִיםְ/ יִלְלוֹת קְלָרִינֶטִים/

לִיבָבוֹת שֶׁל כִּנּוֹרוֹת /וּבְתוֹךְ הַהֲמוּלָה אֲנִי שׁוֹמַעַת / אֶת בְּכִי הַכֵּלִים הַשְּבוּרִים/ אֶת נַהֲמַת הַתְּהוֹמוֹת "  (מתוך "צפת נכנסת לאלול")

זהו אחד משירים רבים המאזכרים את זיקתה של שירת ברכה רוזנפלד לשירה המיסטית של אלזה לסקר שילר.

ספרה האחרון של ברכה רוזנפלד "בית וצלו" עולה מדרגה נוספת במעלות המבע השירי שלה. זהו קובץ השירים האוטוביוגרפי ביותר של המשוררת, החובק מנקודת הראות הסינופטית, הכולית, של משוררת בשלה ובטוחה בכלי אמנותה את תחנות חייה החיצוניות והפנימיות, מחוויות ילדות בפולין המוהלות ערגה לבית בו גדלה בזכרונות של גילויים אנטישמיים, אל עבר ההיקרעות המייסרת ממחוזות השתייה האירופיים אל הדלות והניכור בלבאנט, חומו וזרותו, ובעיות הזהות החצויה שהוא יוצר, כפי שנאמר בשיר האירוני, המשועשע לכאורה "פיס": "אני  יַהודִיהָ פּוֹלָנִיָּה / לפעמים זֶה מָה שעולה בגורל // אַחַר כָּךְ לֹא יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת / עִם הַפַּיִס הַזֶּה // אחַר כָּךְ הוֹפְכִים לַיִּשְׂרְאֵלִית / וְשׁוּב לֹא יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת".//אחַר כָּךְ כּוֹתְבִים שִׁירִים". ("פיס" מתוך בית וצילו, 28). באיזו פשטנות גאונית, וללא שמץ התבכיינות, מדברת ברכה בר אל רוזנפלד על משבר הזהות והשבר התרבותי שחוותה.

  ומשם – בהדרגה, החופפת לתקופת ההתבגרות – מתקדמים השירים ב"בית וצילו" אל ההשלמה וההתערות הטעונה עדיין בזרות במרחב. מהפך זה משתקף בשיר הנפתח בסמל פרדוכסלי מובהק ומדיר זרים של הלבאנט הנטען בקונוטציות ארוטיות מובהקות: "כְּשֶׁהִגּעְתִּי/רַק הַדּיוּנָה קָלְטָה אוֹתִי /מַצִּיעָה אֶת יְצוּעָהּ הַמְּלֹהָט". ("קליטה", שם 51).  לכאורה, אותה דיונה, אותן חולות, אותו מעשה אהבה נרמז, בשירה של ברכה רוזנפלד, ובשירו של חיים חפר "בחולות". כמה דומה, כמה שונה.

 

ובד בבד ניעורים בה הגעגועים להוריה. הבדידות של הכותבת המבוגרת מביאה אותה בפוליטיקת הזהויות המתחלפות, המאפיינת את הספר "בית וצילו", דווקא לשלב אומניפוטנטי, כל יכול, של התערות ב"גלגולים" נשיים היסטוריים – נסיכה אשורית בפמליתו של אברהם, נסיכה מצרית, אחותה של בת פרעה שמשתה את משה מן היאור, שפחתה הקנאית של קלאופטרה, ונסיכה ביזנטית מתוסכלת. ואנאלוגיות צבעוניות אלו מתנקזות לספקטרום רחב של דימויי עצמי סותרים, פסיפס אקלקטי, רב צבעים וגוונים המתמזגים בישותה של ברכה רוזנפלד כפי שהכרתי אותה: רכה, רומנטית ובה בעת מלאת תשוקה וסוערת, ישראלית ובעל הכרה לאומית עד לשד עצמותיה ונוכרייה, רוחנית ומעשית, אישה נדיבה, שלא סתם פרגנה, אלא לא חסכה במחמאות מלב אוהב ועובר על גדותיו ליצירתו של משורר עמית, ברכה שהחליפה בחייה בתים רבים, אך ביתה האמיתי היה בה עצמה, כנאמר בבית החותם את "שבעה שירי דיוקן עצמי" (בית וצלו, 82) שמרפרר בדרך אופיינית לשילוב בין הגבוה לפופולרי בשיריה של ברכה רוזנפלד הן לשם הקובץ "בית וצלו" והן לשירו של שלום חנוך "אדם בתוך עצמו הוא גר": " אֲנִי הַבַּיִת שֶׁגָר בְּתוֹךְ עַצְמוֹ /וַאֲנִי הַחֵדֶר הַפָּרוּץ // אֵין לִי דּלָתוֹת / וְלֹא מַנְעוּלִים."

 

זו על קצה המזלג ברכה שלי, ונעבור לברכה  שלכן".