חירותו של אדם,
שאבדה לעולם,
בגלל מעשה.
ומשם הוא יצא זקן,
ואף אחד לא,
ישלם בעבור הזמן שחלף.
המילה חירות נמוגה מזמן,
הולך הוא במדרחוב,
אט, אט בהרהור על עבר,
שבעינו לא נגמר.
התיישב על ספסל בשדרה,
מביט על אנשים בני גילו,
מחייכים ומשחקים עם נכדיהם.
הוא חשב מה היה לולא,
לא נלקחה חירותו,
עודנו צעיר וניחוח.
יגאל אדר- 1981