אוזן לגדולה" סיפור / יאיר בן־חיים

נועז החליט להיפגש עם החבורה, כך הוא קורא להם. ההחלטה שלו להתחבר אליהם נבעה מצורך בשינוי וגיוון בחייו החברתיים. כבר שנים שלא ראה את חבריו המועטים והיכרות עם אנשים חדשים פתחה בפניו צוהר למאוויים זנוחים.

 

החבורה, קבוצה של אמנים מתחומים שונים שביקשו כמוהו למצוא את הנתיב לרחבה המרכזית. רובם היו שמחים לפרוץ את האלמוניות ולקבל הכרה בתחום אמנותם. גם נועז לא היה מתנגד, אם כי פרסום לא היה משאת נפשו. כבר בפגישות הראשונות גילו כמה מהם עניין וסקרנות בכל הקשור לחייו הפרטיים, ובכל פעם ניסו לשאוב מידע נוסף. נועז היה מספר בשמחה אבל כל פעם זה היה קורה מחדש מבלי שהתכוון. היא הייתה נשלפת מתוכו ועולה לגדולה, לפעמים מגיעה לגבהים של חמש קומות, כבר קרה שהגיעה  גבוה יותר. כשהייתה מופיעה, כולם היו בוהים לעברה. מי שהיה על 'הַשׁתֵּק' לפני כן, היה פותח פיו במין דהרה מטורפת למשוך את תשומת ליבה. כולם רצו להיות אדונים לשעה קלה, ועל נועז השתררה השתיקה.

 

 'לכאורה יש לי הכל בחיים, יש לי בעל טוב שאני אוהבת, ילדים מבורכים, מצב כלכלי טוב, ובכל זאת איני יודעת למה רע לי. משהו חסר אצלי וטרם מצאתי את התשובה. אני מקווה שבמסע חיפוש לתוך עצמי תתגלה הסיבה. אני גרה בשבדיה,  יש לי שם מועדון בר מצליח ואני כאן בביקור קצר בשל נסיבות משפחתיות, ככה קוראים לזה.  אתה בן 27, יש לי בן כמעט בגילך. לא, אני מודה לך מאד, עוגת גבינה זה לא בדיוק בתפריט שלי, אבל אטעם, כדי שלא תרגיש מבואס.

 

אני חייבת לציין העוגה הייתה טעימה, מצטערת אכלתי הכל . עכשיו דקה ברצינות, אני  לא ממש מבינה למה, אתה כזה נחמד בונבון, אתה מבין,  עבדתי עליך אני לא משבדיה, אני ישראלית מזה שנות דור, התחשק לי להיות קצת שבדית'.

 

'מאד מעניין מה שאתה אומר, אני נזכר כשהייתי בתאילנד באמצע הטרמינל ניגש אלי מלוכסנצ'יק יפה תואר, ושואל אותי אם אני נזקק לשירותי ליווי בביקורי. שאלתי אותו כמה עולה התענוג, ובתרגום פשוט לדולרים היה זה מחיר מציאה ושכרתי את שירותיו. אני ובת זוגי לאותם ימים הלכנו אחריו והרגשנו שאנחנו מסודרים, מדריך צמוד,  לבטח יקל את השהות בבנגקוק.

 

'אני מודָה אני מזדווגת חופשי ללא בושה, כן איני מתביישת לומר,  מזדווגת, מזד-ווגת מזדווגת שישמעו, זאת עוד מילה בשפה, אין איסור לומר אותה בקול רם,  זאת מילה של שירה טרם כתבו שירי הזדווגות ויפה שעה אחת קודם. תזכרו אני הראשונה האומרת אותה, זו לא  בושה להודות בהזדווגות אפילו עם זו הזדווגות  רק במילים,  זאת מטאפורה'.

 

היא כל כך יפה, נקייה, פשוט מצוחצחת. היא חלקה לגמרי, אם מסתכלים עליה מהצד ניתן להבחין שיש עימה ברק, היא כובשת ומושכת, נולדה לגדולה, היא תמיד מתייצבת במלוא הדרה. איני  מבין איך זה קורה, היא חלק ממני, היא מתנפחת בלחיצה רכה של כפתור מחשבתי בלתי נראה. מתייצבת קרוב, נמרחת, נדבקת ושואבת כל מילה בכל התדרים. לא תמיד היא מבחינה במלל.  היא משתלטת  ומסתירה אותי לחלוטין. איך נתתי לזה לקרות, איך עלתה האוזן שלי לגדולה?