חדש על המדף

מציאות נקלפת - דויד מנשה

מאת: חיים יחזקאל

ספרו של דויד מנשה, 'מציאות נקלפת', הוא ספר החובק 40 שנות יצירה, וככזה כמעט ואי אפשר שלא להתייחס אליו כסוג של מסע רוחני. ביצירה אמנם שזורים פרטים ביוגרפיים מובהקים, ביחוד בפרק "דרך צעיף עיני אמי", אך על אף עובדה זו ההווי בשירים רתום לשאלות של הוויה ופרטיו מתפקדים כאובייקטים סמליים במסגרת ההקשר הרחב, הקיומי, זה של "המציאות הנקלפת".

במאמר אדון בהיבטים אקסיסטנציאליים בשירתו של דויד מנשה, ואולם טרם לכך, ובזיקה לאותם היבטים, אצביע על מאפיין צורני אחד ועל מאפייני תוכן אחדים.

המאפיין הצורני הבולט ביותר בשיריו של מנשה הוא הגלישה הלשונית (פסיחה). גלישה הינה היעדר חפיפה בין המשפט כביטוי תחבירי ובין הטור השירי (השורה). הגלישה כורכת בתוכה שתי הוראות: האחת - להמשיך לקרוא (משום שהמשפט לא נגמר) והשנייה - לעצור (משום שהשורה נגמרה). הדברים בולטים ביתר שאת לאור העובדה, ש-85% מן השירים מסתיימים במילה אחת(!). זה כמובן מבטא את הנטייה למקד ולחדד, ככל שהשיר שואף אל סיומו, אך במובן עמוק יותר, הגלישות הלשוניות והסיום במילה אחת משקפים חוויה של אזילת המילים ומבוכת - הגדרה, של צעדים מהוססים ושל ניסיון של האני - השר לאחוז ב"איזה זיז מילולי במעלה ההר של סיזיפוס". דברים אלה יורחבו ויונהרו בהמשך.

המאפיין התוכני הוא מאפיין הקשור בהנכחה של מילים בשירים השונים. זהו מאפיין סטטיסטי, אך, כפי שיתברר בהמשך, ההנכחה החוזרת ונשנית של המלים קשורה בדברים שבמהות.

כוונתי היא למלים: אדם, דרך, הולך, צער, בדידות, הבל, תעתוע, השתקפות, שתיקה, בחירה, בריחה... וכמובן, אמא.

ההנכחה התדירה של המילים, בהקשר זה, מאפיינת את השירה הזו כהדוקה וקוהרנטית והיא מובילה אותנו אל נושא המאמר.

שירתו של דויד מנשה, בחלקים ניכרים שלה, היא שירה אקסיסטנציאליסטית. אם במודע ואם לאו משוקעים בה תפישות אקסיסטנציאליות, והכוונה כאן היא לאותו זרם פילוסופי מבית-מדרשם של קאמי, סארטר ואחרים. זוהי שירת הספק והאבסורד, שירה שהיא על גבול הניהיליזם אלא שעל ספו של זה, בתוך הביצה של הספק, צומח פרח הלוטוס של האהבה או של השירה.

מהו אקסיסטנציאליזם?

האקסיסטנציאליזם תופס את האדם כקיום ולא כמהות ולפיו אין כל הכללה / תכונה מהותנית הקודמת (א-פריורי) לעצם הקיום. האדם נתפס כפרטי וככזה הקובע בעצמו ולעצמו.

במשנה האקסיסטנציאלית מודגש יסוד האבסורד שבמציאות. האבסורד, לפי קאמי, הוא הקרע שנוצר בנפשנו בין ההבנה שהעולם הוא אקראי, שרירותי ונעדר אלוהים לבין השאיפה לחיות במערכת בעלת משמעות. נקודת המוצא לקיום אותנטי גלומה בהבנה, שהפער בין שני היסודות המתוארים בלתי ניתן לגישור.

ויתור על האבסורד משמעו להשתתק מול אימת המוות (קירקגור כינה זאת "חיל ורעדה").

סארטר לא תופס את האדם כתכלית. האדם הוא עדיין לא סופי: הוא בתהליך התהוות, הוא בדרך.

עפ"י האקסיסטנציאליזם, האדם קובע את ההיסטוריה (ולא להיפך), כלומר הסובייקט קובע את האובייקט ומכאן שהוא הומאניסטי ובמובן זה אף אופטימיסטי (בניגוד ל-"אם אין אלהים הכל מותר"): האדם קובע את חירותו ואת אושרו והוא יבחר, אחרי ככלות הכל, להיות טוב.

עפ"י האקסיסטנציאליזם, חירות אינטואיטיבית, כזו שהיא בלי מודעות, עלולה להיאבד ולהתאיין, משום שחירות כזו מובילה את האדם להציב מטרות, ואז הוא הופך עבד להן. כאשר האדם בוחר משמעות לחייו הוא מצמצם אינסוף אפשרויות לאמת אחת.

אדם אותנטי, הפועל מכח חירות אבסורדית, חופשי לכל בחירה או היפנות.

מה לשירתו של דויד מנשה ולמשנה האקסיסטנציאלית?

 

ההיבטים האקסיסטנציאליים בשירתו ניכרים בעיקר בהוויית הדרך, בהיעדר התכלית, בהכוונתו של האני השר אל החירות האותנטית ובניסיונו התדיר של האני - השר לכונן משמעות ברת-קיימא, אם באמצעות הזיכרון, הפנים והשפה, ניסיון שלא עולה יפה. מכאן, שאירועי החיים השונים מצטמצמים להיבט הקיומי.

אני אתמקד בעיקר בשערים "שקוף אני עובר", שהוא השער הפותח ו-"סדקים", שהוא השער החמישי.

אפתח דווקא בשער החמישי, "סדקים", ובמוטו שלו:

דויד מנשה - באירוע השקת הספר: 'מציאות נקלפת' בבית 'הקתדרה' ברמת השרון | צילום: יאיר בן־חיים

האני-השר מתבונן על ההיבט הקיומי בלבד, באופן כזה, שמבטו חף ממשמעויות, והוא לא מכנה את הדברים בשם. לשון אחר: הם נטולי מהות. לעומת זאת, הנמענת מכנה את הדברים "אהבה" ומתארת את התרחבות הלב "עד אינקץ". מבטו של הדובר מפוכח והוא רואה את החיים והמוות כמתקיימים דיאלוגית-סימולטנית ולא כמנוגדים או קוטביים. מה שהנמענת רואה כאהבה הוא רואה כסדק הולך ונפער עד מוות. ניתן לראות בדבריו התנגדות לדבריה והצגת התבוננות שונה בתכלית, אך לתפיסתי, "המחבר המובלע" רומז כאן להתקיימות סימולטנית של שתי האופציות, כפי שהוא עושה בשיר, "בין האושר לכאב" :

רַק נְקֻוּדָּה אחת הִיא הָאַהֲבָה ואל / תֵּעָצְרִי לְהֵאָחֵז בָּה, שֶׁכְּמוֹ הָאֹפֶק הִיא נָעָה בְּלֹא עֹגֶן / בֵּין הָאֹשֶׁר לַכְּאֵב / דְּעִי שֶׁיֵּשׁ הַמּוֹעֲדִים / לַחְשֹׁב שֶׁרַק אַחַת הִיא מִן / הַשְּׁנַיִם  [ - - -].  (עמ' 96).

בשער "סדקים" מופיעים שירי בדידות אקסיסטנציאליסטיים. שירים אלה לא מתארים בדידות נסיבתית או כזו שנובעת מלקות חברתית, אלא זוהי בדידות במובן קיומי עמוק.

עפ"י המשנה האקסיסטנציאליסטית, האדם אינו יכול לתקשר עם אדם אחר ותחושת הקיום היא כה מוזרה וייחודית, עד כי לא ניתן לשתף בה את זולתנו.

בשיר , "על הבדידות", כותב המשורר:

שְׁעַת אֵיכוּת עַכְשָׁו. שַׂמְתְּ-לֵב, / אֵיךְ כְּשֶׁאַתְּ יְשֵׁנָה נִמְחַק / קֶמֶט הַזַּעַף   שֶׁקָּבַעְתְּ בֵּין גַּבּוֹתַיִךְ? לֹא, הוּא לֹא מַפְרִיעַ, כְּבָר הִרְגַּלְתְּ אוֹתִי בּוֹ. / כָּל כָּךְ קְרוֹבָה אָזְנֵךְ / עַכְשָׁו וּכְלוּם לֹא חוֹצֵץ, גַּם לֹא הַשֵּׂעָר הַסָּתוּר / עַל פָּנַיִךְ. דַּוְקָא נֶחְמָד לִי כָּכָה, / כְּשֶׁכָּל הַהֲגָנוֹת יְשֵׁנוֹת, וַאֲנִי יָכוֹל לַחְלֹם לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים, /  בְּלִי הַפְרָעוֹת. / לֹא תַּאֲמִינִי כַּמָּה שָׂמַחְתִּי הַבֹּקֶר, רָאִיתִי נַחְלִיאֵלִי רִאשׁוֹן למה האנחה הזו פתאם, / משהו שאמרתי?/ אשתוק/ הבדידות, אני אומר/ לך, היא מצב אינסוף/ צבירה [ - - -](עמ' 89).

 

השיח בין האני-השר לבין נמענתו יכול להתממש רק כחד-שיח, כאשר הנמענת ישנה, יחד עם הגנותיה. הגלישות הלשוניות כאן מבטאות את מבוכתו של הדובר ואת העובדה שהוא "מהלך על ביצים", כדי לא להפר את שנת זולתו, שאין היא אלא ביטוי מטאפורי לזרות ולהיעדר תקשורת.

במקום להבין את קיומו של השני, אנו רואים את השתקפותו הפיזית, שאין לה משמעות וממשות. האחר מתגלה בעיקר באמצעות פניו, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס, הפנים הם לכאורה הצד הגלוי והחשוף ביותר בגוף, אך למעשה הן מבע לאינסופיותו של האחר: "הן נוכחות בסירובן להיות מוכלות", כותב לוינס. הניסיון לשרטט את פני האחר ולהכילו בולט בכמה שירים: בשיר "לידתי הבאה" (עמ' 49) מנסה הדובר לשמר שרידי זיכרון פני אמו ובשיר "אחרי שלושים שנה" אנו עדים לאי היכולת ללכוד את הזיכרון, למבוכת הגדרה וכן לניסיון לתפוש ולהכיל את הפנים: 

כֵּן, אַת אוֹמֶרֶת וְשוֹכַחַת, /  אוֹ אוּלַי לֹא אוֹמֶרֶת וְזֶה רַק אֲנִי שֶלּא שוֹמֵעַ./  כָּל כָּך הַרְבֵּה זְמַן,  / אֲנִי מְחַפֵש אוֹתָךְ, שֶמָּא

פָּחוֹת וְאוּלַי, מִי יוֹדֵע,  / אוּלַי יוֹתֵר.

 

 עַכְשָיו קְצַת קָשֶה לִי לְהַבְחִין/ בָּחֹשֵךְ, זֶה בֶּטַח בִּגְלַל מִעוּט הָאוֹר./ נִרְאֵה לִי שֶבַּזְמַן הָאַחֲרוֹן / הִקְדִימוּ אֶת הַשְקִיעָה [ - - -].

 (עמ' 90-91)

זוֹ הָאַהֲבָה, אַתְּ

אוֹמֶרֶת, הַלֵּב מִתְרַחֵב עַד

אֵינְקֵץ, וַאֲנִי אוֹמֵר לָךְ

סִדְקֵי לֵב הֵם אֵלֶּה

מִתְרַחֲבִים אֶל קֵץ.

כשיש בדידות קיומית וגם הפנים "נוכחות בסירובן להיות מוכלות", היחס אל האחר לא יכול להתקיים אלא באמצעות השפה, אך הספק מוחל גם על השפה עצמה (שימוש בטאוטולוגיות, כמו: החושך הנובע ממיעוט האור) ולא ניתן ללכוד את הרגע ולכונן עולם בעל משמעות.

בשיר, "טסות המילים" כותב מנשה:

כן / הן טסות המלים כמו היה בהן / ממש כמו לא היו רק עדר / שועט בעקבות / המוביל [ - - -]. (עמ' 27).

כמו כן, בשיר, "אגדה אלפיים ושבע עשרה", כותב המשורר: כמו הזקנים הישובים מול מדורת השבט לגולל / עלילות שהיו או לא, אני יושב לבדי אל מדורת / ההבלים המפצפצת קורות- חיים ודברי / ימים, מעלה כגרה שחוקה את / אגדת ההבל של חיי. [ - - -]. (עמ' 12).

השירים האקסיסטנציאליסטיים, כאמור, מקדמים את פני הקורא בשער הפותח את הספר, זה הנקרא: "שקוף אני עובר".

שקוף הוא מי שחדיר לאור, כך שניתן לראות דרכו, אך בהשאלה הוא מי שצפוי מראש וחסר מסתורין או מי שלא זוכה לתשומת- לב, מודר וכזה המתעלמים מקיומו:

שקוף אני עובר

אֲנִי הוֹלֵךְ הוֹלֵךְ וְנֶעְלַם

וְלִבִּי שֶׁלֹּא קַיָּם

נָח בְּתוֹךְ הַגְּלִימָה הַשְּׁקוּפָה

מְרַחֵף בַּלֹּבֶן עַרְפִלִּי לִקְרַאת

הַשָּׁחוֹר הַקְטִיפַתִי שֶׁעַל

גְּבוּל הַחֲלוֹם

וּמֵעֵבֶר לוֹ אֶרֶץ הָרָחַף

שָׁם מְשַׂחֵק אֱלֹהִים שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתוֹ

עִם הַחֲתַלְתּוּלָה הַמֵּתָה

הָרוֹדֶפֶת בְּסַקְרָנוּת אַחֲרֵי

עָנָף שָׁקוּף וְגַם אֱלֹהִים

צוֹחֵק.

וּכְשֶאֶעֱבוֹר בְּשָׁקוּף

אִמְרוּ קַדִּישׁ וְאָמֵן אוֹמָר לָכֶם

אָמֵן.

 (עמ' 16).

מסע-החיים הוא מסע של שקיפות קיומית ובדידות. הדובר מבקש באירוניה מהקהל החברתי לומר קדיש והוא יאמר "אמן". רגע הפרידה, המתמצה בהיבט הטקסי-דתי, הוא רגע התקשורת. ההיבט הטכני בתקשורת מבוטא באמצעות החזרה על המטבע, "אמן".

גם בשיר , "ללא בידוק", המעבר מן החיים אל המוות מונגד לסיטואציה של בידוק ביטחוני לפני טיסה, שכן האדם לא אורז ולא מתבקש להעביר מאום, עירום הוא בא ועירום הוא הולך.

שאלת היעדר התכלית, של הבל - ימיו של האדם ושל אשליית הבחירה מופיעים בשירים רבים בשער, כאשר בחלקם שורה רוחו של קהלת:

כך בשיר, "כל הדרכים מובילות אל עצמן" המהדהד את "כל הנחלים זורמים לים" מקהלת א':

כָּל הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת רַק אֶל / עַצְמָן וְאֵין בַּצְּמָתִים בְּחִירָה, /   וַדַּאי לֹא יוֹתֵר מִן הַהֶצֵּעַ, / הַזֵּהֶה עַד זָרָא, בְּדוּכָנֵי שְׁוָקִים, / הַמְּבַקֵּשׁ לִלְכֹּד בִּשְׁלַל צְבָעִים / וְרֵיחוֹת לִבּוֹת פְּתָאִים, כְּמוֹ / הָיְתָה שָׁם בְּחִירָה שֶׁל אֱמֶת.  [ - - -].

 

הבחירות מוצגות כאן כמלכודות חושיות שבהן נופלים לבות פתאים ומה שנדמה כבחירה רציונלית אינו אלא סינוור חושים ותעתוע.

וְהַשּׁוֹגִים לִבְחֹר הוֹלְכִים / בְּעִקְבוֹת הַחֵץ הַמּוֹרֶה / כִּוּוּן כַּיֶּלֶד הַנִּלְהָב בַּחֲדַר / אַשְׁלָיוֹת שֶׁכָּל דֶּלֶת מִמֶּנָּה / יֵצֵא מוֹלִיכָה חֲזָרָה / אֶל הַחֶדֶר עַצְמוֹ.

כָּל הַדְּרָכִים הֵן פִּצְלֵי דֶּרֶךְ / אַחַת. כָּל הַבְּחִירוֹת הֵן רַק / בְּרִיחוֹת זְמַנִּיּוֹת, נוֹאָשׁוֹת,  / עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, בְּחִירוֹת / שֶׁמִּבְּלִי דַּעַת חוֹזְרוֹת עַל / עַצְמָן רַק כְּדֵי לַחֲזֹר אֶל / עַצְמָן, כְּאוֹתוֹ הַמְּבַקֵּשׁ / לַחֲזֹר בַּזְּמָן אֶל הַזְּמָן / שֶׁאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ. [ - - -].

(עמ' 14)

כל דלת של בחירה מובילה את האדם, המדומה לילד נלהב, אל נקודת המוצא. החיים הם תכלית ללא תכלית ומה שנראה כבחירה אינו אלא בריחה נואשת בדרך אל הקץ הבלתי נמנע. זוהי התנועה של "מעפר באת ואל עפר תשוב", כשבתווך שלל צבעים וריחות, שאינם אלא מקדמי הסחה של דעתו של האדם מן האמת המרה.

גם בשיר, "גחמות כתובות בקיר", מבקש הדובר להרפות את האחיזה, שכן זו היא תוצאה של ההכרח להגיע אל היעד, אבל היעד אינו אלא "מטרות / מתחלפות, כאותן דמויות / מטרה במשחקי מחשב / ישנים, נעות ונעלמות על / פי גחמותיו הכתובות/ בקוד של המתכנת.

למעשה, הדובר מבקש כאן חירות שהיא אבסורדית כיאה לאדם האותנטי ולא כזו המשועבדת למטרה אחת, שהוא כופר בקיומה.

ההוויה בשירים אלו היא הוויית- דרך, וכפי שכתב אלתרמן ב-"עיר היונה" : "העזה ויסודית במתנות החירות/ היא הדרך, אחי, היא הדרך".

וב" כוכבים בחוץ" ("אל הפילים"): "סופי הדרכים המה רק געגוע".

כאמור, על ספו של הניהיליזם המוחלט, בתוך הביצה של הספק, המבט המפוכח, המודעות ובן-לווייתם, החיוך המריר - מצמיחים את פרח הלוטוס של האהבה. סיזיפוס, כמאמר קאמי, שמח בדרך אל ראש ההר, שכן די במאבק לכשעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם.

אולי הצער, כפי שכותב מנשה, "קַטְנוּת לִבּוֹ שֶׁל / הָאָדָם / שֶׁצַּר הוּא / מֵהָכִיל.". זהו צער מודע, נשלט, מבויית, אפשר גם לומר צער- מחמד, והאדם הולך עמו " כְּמוֹ מוֹלִיךְ אֶת / כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל  / עַרְבִית" , כמאמר שירו. [ - - -].

ספרו הראשון של מנשה הוא ספר משובח השוזר פרטי הווי ופרטי הוויה והוא מציב את כותבו כמשורר מן השורה הראשונה.

דויד מנשה,"מציאות נקלפת", ספרי עיתון 77, תשע"ח 2018.

רשימה זאת פורסמה בגיליון מס' 9 של כתב-העת 'המסדרון' מאי 2019

מציאות נקלפת - דויד מנשה | חדש על המדף - אתר חדרים

פורסם בתאריך 06/06/2019

לאתר כתב-העת -המסדרון - לחצו כאן