'חיים רגילים' הוא סרט דקומנטרי עכשווי המתעד מצב נתון של אלפי פליטים הן בישראל והן ברחבי אירופה. פליטים שנאלצו לנטוש ולזנוח את מולדתם על-מנת להציל את חייהם. ומה בסך הכל הם ביקשו? מקלט. מקום חדש בו יוכלו לשקם את חייהם לאחר הזוועות שחוו בארצם.

 

הסרט מספר את סיפורן של שתי נשים פליטות, שנאלצו לנטוש את ארץ מולדתן ולמצוא מקום אחר לגור בו, הלן מאריתריאה הגיעה לישראל ופַדוּמוֹ מסומליה הגיעה לברלין. דרכיהן נפגשו בסוף שנת 2016 כאשר פדומו הגיעה לישראל עם משלחת לועידה שעסקה בזכויותיהם של הפליטים. במסגרת הסיור נפגשה המשלחת מגרמניה עם קהילת הפליטים בישראל והמפגש בין הלן ופדומו היה במרכז לנשים אריתראיות שניהלה הלן. כך נוצר הקשר ביניהן. בשובה לברלין אירגנה פדומו אירוע התרמה למען הנשים האריתראיות בישראל.

​

בסיום הקרנת הסרט 'חיים רגילים' שהתקיים בסינמטק בתל אביב נערכה שיחה עם יוצרי הסרט גילי דנון ואפרת שלום דנון, ושתי הנשים המדהימות  פַדוּמוֹ, הלן וסמי (בעלה) המספרים את סיפורם.

 

את הדיון  הנחתה אסנת טרבלסי  המפיקה: ושאלתה הראשונה הופנתה לאפרת. "למה עשיתם את הסרט, ומה רציתם להגיד?"

אפרת: "יצירת הסרט היה בעבורינו מסע ארוך ומה שגרם לנו לצאת לדרך הזאת היה הרצון לספר את הסיפור של משבר הפליטים מזווית נשית וכן למצוא נשים שלא רק שורדות אלא גם  מציגות מנהיגות חזקה המעוררת השראה ביכולת שלהן להתמודד עם מציאות השרדותית קשה ומעיקה.  .

התחקיר לסרט ארך שנתיים ובמהלכו פגשנו הרבה אנשים בקהילה. לקח לנו הרבה זמן עד שמצאנו את הלן ופדומו הדמויות שאת הסיפור שלהן בחרנו לספר.

בהתחלה היה לנו ברור שלפני שאנחנו מתחילים לצלם אנחנו חייבים להכיר היטב את העולם שאנחנו הולכים לתעד. אני באופן אישי התנדבתי במרכז לנשים אריתראיות עוד לפני שהלן התחילה לנהל אותו. אני שמרתי על הילדים של הנשים שלמדו עברית. זו היתה בשבילי הזדמנות טובה להכיר מקרוב את האנשים ולראות ולגלות נשים מדהימות שהן לא רק קורבנות אלא באמת גיבורות. נשים שבאומץ רב החליטו לנסות לשנות את גורלן וליצור לעצמן חיים אחרים.

כשפגשנו את הלן ופדומו, פגשנו שתי נשים מנהיגות והיה לנו ברור שהן יהיו הדמויות המרכזיות בסרט.

למרות הפוליטיקה והכאב הגדול שקשור בלהיות פליט בסופו של דבר מדובר כאן על מחווה וחיבור בין שתי נשים שיוצר סולידריות גדולה, כי בסופו של דבר למרות שיש הבדלים גדולים בין ישראל לגרמניה בנושא קליטת הפליטים, מה שרצינו לספר זה את הדומה מאשר את השונה. כולנו אחד וזה סיפור אחד".

​

גילי: "לשאלתה של אסנת למה עשינו את הסרט הזה. חשוב לי להדגיש  שרוב הצוות הוא סיפור מאד נשי. והמטרה שלנו היא להפוך את העולם טוב יותר גם עבור הבנות שלנו.

כמו שאפרת אמרה ורובכם יודעים המסע היה ארוך, מורכב ומאתגר. הרבה שנים של תחקיר עד שמצאנו את הנשים המדהימות האלה ואת סמי היקר (בעלה של הלן). תחילת התחקיר החל בישראל ואז הבנו שיש פה סיפור רחב יותר, זה לא רק פה זה קורה בכל העולם וגם פדומו ושחר (הבעלים של מסעדת "צפון אברקסס" בה סמי עובד) מדברים על זה באחת הסצינות. יש פה איזה קשר שאי-אפשר להפריד אותו. היה חשוב לנו לתת פנים לסיפור הזה".

 

אסנת טרבלסי פונה להלן בשאלה: את הראשונה שראית את הסרט ונכחת בכל שלושת ההקרנות, ספרי לנו למה הסכמת להשתתף בסרט?

 

הלן: אני חושבת שרוב האנשים בכל מקום ובכל מדינה יודעים מה המצב במדינה בה נולדנו וממנה באנו לפה. הסרט מראה דברים בדרך יפה וחלק מהאנשים יכולים להבין אותם ואני מקווה שזה יגרום להם לשנות את דעתם על המצב שלנו ולאפשר לנו לחיות במקום חדש.

עברנו תקופות קשות ובעיות בארץ שגדלנו בה, גם כאן קשה לנו לא פחות. הסרט מראה  את מצבנו פה בישראל, אין לנו כלום כאן, אנחנו לא יכולים להגר לאף מקום מכיוון שאין לנו אזרחות ואין לנו מסמכים מזהים.