חדש על המדף

עד שאלמד לעוף - נילי דגן

'עד שאלמד לעוף' ספר שירים חדש של המשוררת נילי דגן

 ( פרדס הוצאה לאור 2018) סדרת 'כתוב'

מעברים

אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה                                

כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה  

נִשְׁאַרְנוּ זָרִים.

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן                                                    

וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה,                                                 

אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ      

טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית  

מְיַשֶּׁרֶת שְׂמִיכָה

מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח לִשְׁתּוֹת.

מַטָּה אֹזֶן לִנְשִׁימוֹתֶיךָ

סוֹגְרוֹת וּפוֹתְחוֹת

גַּעְגּוּעַ וְעוֹד גַּעְגּוּעַ

על הספסל

אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ מֻטְרָדִים

עַד שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מִי הֵם.

מַלְבִּינִים פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַחַיִּים,

יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל מִתַּחַת עֵץ

מְפַשְׁפְּשִׁים בַּכִּיסִים אַחֲרֵי הֶשֵּׂגִים,

שׁוֹלְפִים תְּעוּדוֹת מֵהָאַרְנָק.

אַחַר כָּךְ נוֹגְסִים בִּכְרִיךְ גְּבִינָה,

חֲצִי מְלָפְפוֹן, לוֹגְמִים מִבַּקְבּוּק מִיץ

אֶת טַעַם הַחַיִּים הַסְּחוּטִים.

מָה, לֹא הִצְלַחְנוּ לְשַׁנּוֹת

אֶת הָעוֹלָם?

"גַּם אַתָּה מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם כְּמוֹ נָע עַל חֶבֶל דַּק?" שואלת נילי דגן, ומובילה אותנו על פני החבל המתוח של הלא־ידוע בספר שיריה החדש, עד שאלמד לעוף. היחס בין כותרת הספר לשירים הוא יחס של הומור אירוני: זהו ספר מסע בין נופים ותרבויות, אך בו בזמן גם מסע דרך רגשות, זוגיות ואף אירועים פוליטיים.

 

המינימליזם של דגן, המגיע למיצויו בשירי ההייקו שלה, שורה על הספר כולו, והטון השירי שלה נאמן תמיד לרגיסטר הרגשי של תכניו. שפת שיריה קשובה להדהודי הקול ומשמעיו, ועם זאת היא שפה שאינה מתמלצת. גם כשדגן אינטימית או חושפת כאבים, היא עדיין קונקרטית, ישירה, ומספרת: "אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה / כְּשְֶׁנִּשְבַּר לבִֵּנוּ בְּאַהֲבָה / נִשְׁאַרְנוּ זָרִים"? כתיבתה היא כתיבה מתבוננת, רצופת תובנות, אבל לעולם לא מרוחקת. 

 

דגן מעלה לעיני הקורא את מראות המסע כמטפורות חיות לעונות ולמזגים של נפש האדם:  המגע המרגש שלה עם הטבע – הים, הציפורים, הפרחים והאור – הוא מגע גואל, מגע שדרכו היא מחברת אותנו אל חופש חדש, אל יופי חדש ואל אהבה חדשה. עד שאלמד לעוף נקרא כספר מסעות בעולם החיצוני והפנימי, יומן נפש הנוגע בנפש, ספר של אלכימיה; ומתוך כך גם חוויית הקריאה בו היא כמין מעבר מזכך בכור המצרף של החיים.

הספר יצא בסדרת 'כתוב' של הוצאת 'פרדס' בעריכת אמיר אור. 

כבר לא דואגת

הַפִּסְגָּה מְכֻסָּה צֶמֶר צָחוֹר

יַעַר גּוֹלֵשׁ בַּמִּדְרוֹן

שְׁנֵי עֵצִים סְמוּכִים מִתְבּוֹלְלִים בִּפְרִיחָתָם.

הַאִם זֶה סִימָן לְאַהֲבָה?

נְחִילֵי חֲרָקִים נוֹסְקִים בְּגַלִּים בֵּין הָעֵצִים,

וְהַזִּמְזוּם, אֶפְשָׁר לְהִתְרַגֵּל אֵלָיו.

 

מִקְדָּשׁ קָטָן בְּצַד הַדֶּרֶךְ,

סִרְטֵי בַּד אֲדֻמִּים תְּלוּיִים עַל עֲנָפִים

לְזֵכֶר גַּאוּצִ'יטוֹ חִיל שֶׁהָפַךְ לְקָדוֹשׁ —

שָׁדַד עֲשִׁירִים וְחִלֵּק לַעֲנִיִּים

עַד שֶׁנִּתְפַּס וְנִתְלָה בְּרַגְלָיו מֵעֵץ חָרוּב.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת בִּשְׁבִילְךָ מֵהַקָּדוֹשׁ בְּרִיאוּת וַהֲמוֹן זְרִיחוֹת.

גְּזָעִים אֵיתָנִים עֵירֻמִּים שֶׁעַלְוָתָם נָשְׁרָה

מִשְׁתַּקְּפִים בַּמַּיִם צָפִים בְּמַבָּטְךָ הַבָּהִיר.

 

זֶה הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַסְּתָו.

עוֹד מְעַט יִתְחַלֵּף הַיָּרֹק לְאָדֹם, גַּם הַקּוֹצִים יִפְרְחוּ בְּצָהֹב.

רְאֵה, הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה.

עוֹנוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, לֹא אֲנָשִׁים, אַתָּה אוֹמֵר.

אֲבָל בַּסְּתָו הַזֶּה,

אֲנִי שֶׁאֲהַבְתִּיךָ בְּכָל עוֹנוֹתַי

כְּבָר לֹא דּוֹאֶגֶת שֶׁתַּקְדִּים לָלֶכֶת מִמֶּנִּי,

רַק חַיָּה אִתְּךָ.

משבחי הביקורת


"עד שאלמד לעוף" מאת נילי דגן הוא ספר שמענג את קוראיו. המילים בו מדויקות, מדודות, מוצאות את הדרך הנכונה להביע רגש, מחשבה, מקום, התרחשות, וביניהן עובר תמיד קו דק של הומור. למשל, שיר 12 מתוך "שלושים ושישה מבטים" שנכתבו בהשראת סדרת הדפסי עץ של האמן היפני קצושיקה הוקוסאי מתחילת המאה ה-19: "קבקבי עץ נוקשים על המדרכה / גיישות יוצאות לבית התה / אני מציעה לך את המיטה". או שיר 14: "מתבונן בשלווה בודהה של אבן: / צבאים אוכלים קרקרים / מכף ידי".
בשירי "רוחות מיסטרל" נושבת רוח אחרת, רחוקה, ועם זאת קשה לנתק אותה מהפוליטיקה המקומית: "חשבתי שבעיות פותרים תוך כדי הפלגה / אבל ככל שהתרחקנו דאגנו יותר. / איך זה שדגלים ירוקים נחפזים גם כאן ברוח? / איך זה שגם כאן שועט המון בקריאות קצובות / אללה אכבר"?

ריבי רונן-וינשטיין

עיתונאית

 

עד שאלמד לעוף - נילי דגן | חדש על המדף - אתר חדרים

פורסם בתאריך 06/05/2018

לאתר כתב-העת -המסדרון - לחצו כאן