חדש על המדף

'מפתח' 'בית נעוריי' - אורה עשהאל

מאת: יאיר בן־חיים

דיאלוג מתמשך בתחנות חייה של אורה הנערה

שחיפשה אהבה ומצאה את ה'מפתח'  הכמוס  לבית נעוריה. 

אורה עשהאל, משוררת, סופרת, עורכת ישראלית וחוקרת בתחום האוריינות החזותית. הוציאה לאור 7 ספרי שירה,  ספר סיפורת אחד "פיסות אישה", ואת אסופת כתביה האקדמיים במתכונת דו-לשונית, בעברית ובאנגלית. ערכה והוציאה לאור את כתבי בני משפחתה: את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי (2004), ו"גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי (2012) יחד עם יניב עצמון ואת הספר "הזכות", זיכרונותיו האישיים וקורות משפחתו של אביה אברהם שור (2005).

בטרילוגיה זאת נחשפים לראשונה כתביה הראשונים אותם כתבה כנערה בגיל 14 ועד תום תקופת לימודיה התיכוניים. בימים אלו יצאו לאור שני הספרים הראשונים בטרילוגיה.

הספר השלישי בעיצומה של העריכה וההפקה.

עורך הספרים, יאיר בן־חיים עם ד"ר אורה עשהאל

 ד"ר אורה עשהאל,   בדברים על הפקת והוצאה לאור של הטרילוגיה

במהלך  העבודה על עריכת שני ספריה החדשים של  ד"ר אורה עשהאל,  נחשפתי לא אחת לאנקדוטות ששבו את ליבי. תוך כדי העבודה גיליתי שהנערה בת ה-13 משנת 1951 עדיין שואלת שאלות ולמעשה אורה עשהאל של היום חיה את הנערה ההיא שליוותה אותה במקביל ומנהלת איתה דיאלוג מתמשך בכל תחנות חייה, מאז ועד היום.

 

הטרילוגיה כוללת את ספר השירים 'מפתח' של אורה הנערה, שהחלה לכתוב אותו בגיל שלוש עשרה, ועד סיום לימודיה בתיכון.

הספר 'מפתח' כולל בתוכו שירים מתוך ספרון שהכינה לחברתה קיטי ונמסר לה כמזכרת עת ירדה מהארץ עם הוריה לארצות הברית. לאחר עשרות שנים בביקור של אורה עשהאל בארצות הברית לרגל סדרת הרצאות שנתנה, פגשה את חברתה קיטי, שהפתיעה אותה עם  ספרון השירים שנשכח מזכרונה של אורה,  והשיבה לה אותו. השירים  שאוגדו בספרון היו זיכרון מפתיע שקרם עור וגידים והבשיל עם השנים לספר שירה מעורר עניין של אורה הנערה.

במהלך העבודה על הספר, כשעברנו על השירים, היו לנו שיחות שגלשו לתקופה ורגעים שחוותה אורה הנערה. 

בשיר 'אהבה' (עמ' 32) שנכתב בתאריך 07.08.1953 בשורת הסיום  חותמות המילים "הַסָּפֵק מְזוֹנָהּ". ואורה בחצי צחקוק אומרת לי: "היום יותר מתאים לומר הֶסְפֵּק מִזּוֹנָה. אתה מבין, אין זמן ומקום במרחבים האלה, תבין אנחנו מעבר". 

 

בשיר "ליצן" (עמ' 46) בשורה בה מופיעה המילה 'מִתְמַלְּטָה' שאלתי את אורה, מה זה? התכוונתי להטייה של המילה, ואורה השיבה לי בנינוחות: "פעם היו מדברים ככה, העברית התפתחה לאן שהתפתחה, מה אני אעשה?".

ליצן

פַּרְצוּף נָפוּחַ כְּמוֹ נֹאד

כְּתָמִים אֲדַמְדַמִּים

אַף מִדּוֹנַג, פֶּה וָרֹד

פַּסִּים נִקּוּד קַוִּים

צְחוֹק קוֹפֵא עַל הַשְּׂפָתַיִם

שָׁם נִגְלוֹת גַּם הַשִּׁנַּיִם

אֹדֶם הַשְּׂפָתַיִם – דָּם

הַצְּחוֹק – כְּאֵב שֶׁלֹּא נָדַם

בּוֹכֶה הַלֵּב, כִּמְטֻטֶּלֶת מִשְׁתַּקְשֵׁק – טִיק טַק אוֹיָה!

הָעֵינַיִם בּוֹהוֹת, שְׁאָגָה מִתְמַלְּטָה הַ הַ הַ

הַלֵּיצָן צוֹחֵק, וְלִבּוֹ בּוֹכֶה

וְהַקָּהָל רוֹאֶה בֻּבָּה.

לצאת לחולל

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת דְּרָכִים וְתוֹהָה

אַךְ – לֹא דַּי.

אֵינִי מְרֻצָּה, דַּעְתִּי אֵינָהּ מְיֻשֶּׁבֶת

אוּלָם –

לְעִתִּים בִּקְטַנּוֹת שׁוֹכַחַת הַכֹּל,

רוֹאָה בִּפְתוֹתִים הָעִקָּר.

כָּךְ לְסֵרוּגִין –

לְעִתִּים כְּלוּם לֹא דַּי,

הַכֹּל לֹא מְחֻוָּר

אַפְסוּתִי מְבַקֶּשֶׁת פֻּרְקָן וּפִתְרוֹן

תַּכְלִית

וְעוֹבְרִים הַיָּמִים עַד נְהִיָּה מִשְׁתַּכַּחַת.

יוֹם יוֹם אַפְרוּרִי וְשַׁלְוָה מְדֻמָּה.

קַטְנוּת זוֹ שֶׁבִּי מַשְׁלִימָה מִשְׁתּוֹחַחַת

אַפְסוּת שֶׁתִּהְיֶה לְאַיִן

מָה יִוָּתֵר?

אִם גּוֹלַל הָאָפֹר כָּל זִיק קוֹבֵר

כָּל תַּמְרוּר

אִם אֵין דֵּי גַּדְלוּת לָצֵאת אֶת הַקּוּר

בְּמֶרְכָּזוֹ יוֹשֵׁב עַכָּבִישׁ וְטוֹוֶה כָּל חֶלְדּוֹ

עֵת אַתְּ נִלְכֶּדֶת וְאַט נֶאֱכֶלֶת

מַחְוִירָה בֵּין גַּפָּיו הַשְּׁלוּחוֹת, בֵּין קוּרָיו

בְּלִי כּוֹחַ וְעֹז לִקְרֹעַ,

לָצֵאת, לְחוֹלֵל

נִכְפֶּשֶׁת

עוֹד אַחַת לְלֹא סִימָן הֲוָיָה מִשֶּׁלָּהּ

מהי אהבה

מַהִי אַהֲבָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ,

אֲבָל בָּרוּר שֶׁזֶּהוּ מַשֶּׁהוּ מְשַׁגֵּעַ,

יֵשׁ אוֹהֲבִים בְּשֶׁקֶט, רַעַשׁ, שִׁגָּעוֹן!

יֵשׁ שֶׁהָאַהֲבָה לָהֶם – מַחֲנָק בַּגָּרוֹן.

יֵשׁ שֶׁהִיא לָהֶם כְּסַם חַיִּים,

אֲבָל מָה אֲדַבֵּר? הֲיֵשׁ לִי נִסָּיוֹן?

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁאָהַבְתִּי – הָיְתָה זוֹ שְׁטוּת

וּבִכְלָל גַּם כָּעֵת זֶהוּ רַק פִּטְפּוּט.

אוֹהֲבִים אֶת אַבָּא, אִמָּא, סַבָּא וְאָחוֹת

וְאָהוּב רוֹצִים רַק לְשֵׁם... (כַּוָּנוֹת)?

בְּוַדַּאי! מוּבָן כָּל כָּךְ הָעִקָּר פֹּה זֶה (לִשְׁכַּב)

הוֹ אַחִים! אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי "יַלְדָּה גַּסָּה"

אוּלָם הָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים כָּאן מִתְגַּלָּה.

וּבְגִילִי הָאַהֲבָה (בִּשְׁנַת הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה)

הִיא סְתָם מִין שְׁוִיץ וְזֶה הַכֹּל דָּבָר שֶׁלֹּא נָאֶה!

אֲבָל, כְּשֶׁאֶת הָאַהֲבָה אַרְגִּישָׁה בְּלִבִּי

וְעֵת יִפְעַם לִבִּי לִקְרָאתוֹ – כְּאֶל נָבִיא

כִּי אָז אֹמַר הָאַהֲבָה הִיא הַחַיִּים!

אֲבָל כָּעֵת? מָה אָנוּ יוֹדְעִים?

מתוך היומן

יום העצמאות תשי"ג, 20.4.1953

יום העצמאות החמישי של מדינת ישראל הנה חולף לאיטו. התוכנית של במות הבידור בראשון היתה עלובה. נדמה ששכחו האנשים הכול, את הכמיהה לעצמאות, את מלחמת השיחרור, את החגיגות בהכרזת המדינה. אולם לא כן.

 

חמש שנים עברו מאז קום המדינה, ותעבורנה עוד הרבה שנים בהן חג זה ירטיט את ליבנו בגיל ונזכר בכל. דור ראשון לגאולה אנחנו!

------------------------------------------------

 מהי אהבה? נדמה כי שאלה זו נשאלת מאז היות האדם, ואין עליה תשובה אחת ויחידה שמקובלת על כולם. אומרים שבגיל ההתבגרות האהבה היא בוסר, אומרים כי חמש פעמים בשנה נולדת "אהבה" אחרת. האין אהבתי שונה מאלו? תמיד חפצתי להאמין בקיום האהבה. היו ימים בהם אמרתי כי אין כזאת בעולם. קיימת רק אהבת גוף, אז איך אפשר להסביר "אהבה" שנמשכת ארבע-חמש שנים? האם זה יצר שלא בא על סיפוקו?!

האם אהבה היא? איני יודעת. אולי זו סתם אשליה, ולמרות הכול כשאותו אדם נמצא לידי יש לי הכול. אוהבת להתבונן בו ולשמוע את קולו, נפגעת כשהוא מתעלם ממני, מקנאת לו, מתגעגעת אליו, משתוקקת לאחוז בידו, לגעת בו, בכולו... הוא צעיר, בגילי,  דון ז'ואן – אומרת קיטי, כשאני רואה בו תינוק ילדותי ונעים הליכות. יפה ונבון. יתכן שהרבה אנשים שפגשתי טובים ממנו ובכל זאת... נדמה לי שהתאהבתי בו עוד כשהייתי בת עשר, נדמה לי שעודני אוהבת אותו עד היום...

אומנם זאת לא הבעיה העיקרית והחשובה המטרידה אותי כיום, אולם אני חושבת עליה בלי גבול, בלי סוף... רוצה אותו לצידי, רק שיישב פה, ודי לי. אולי אחרי שיבוא יפוג משהו מהקסם שלו, אבל הוא קיים, והלב דופק והמוח חושב עליו... האם זוהי האהבה?

קצת דפדפתי ביומני. רשימות על בנים ישנן בו, קצרות, משפט או שניים. מובן שיש להבדיל בין חיבה לאהבה. עם קוטי זו הייתה שגיאה גדולה. כעת אינו מעניין אותי כלל.

איתמר -  אני מעריצה אותו ממש, אבל הרגש לא בזה.

אמנון י. -  שטויות. ועודד נשאר... מתחילת היומן עד עתה. קשה להבין. מי ייתן ולא אכניס ראשי לשטויות.

מגוחך הדבר, כל-כך הרבה דברים מעניינים אותי. אני קוראת, כותבת, מתווכחת. אולם נדמה שאצל הנערה והאישה, הרגש תופס מקום מרכזי. ואם כעת זה כך, מה יהיה בהמשך?

כעת אני  מבינה שאישה מאוהבת לא תצלח להרבה. האהבה גוזלת ממנה זמן רב. פשוט מחשבותיך וראשך לא פנויים לדברים אחרים, חשובים יותר. והיא לעיתים כה שטותית ומזיקה.

באותם שנים היו בשפה העברית גם מילים שלא שרדו וזה כל כך יפה להיזכר ולהכיר את המילים הנעלמות. דוגמה לכך היא המילה 'מַזְמוּטִים' המופיעה בשיר 'היקוד בתוכי' (עמ' 73) שתאמינו או לא הכוונה למילה הרווחת בימינו 'מיזמוזים'. "אַל לִי הַאֲמֵן בְּתוֹרַת הַיּוֹם / שֶׁל מַזְמוּטִים, לִכְלוּךְ וּמְזִמָּה / יֵשׁ עוֹד אוֹהֲבֵי טוֹב וְשָׁלוֹם / עִמָּם אֶצֹּר יֹפִי – אִידִילְיָה"

השיר מבטא לבטים של נערה מול החיפוש והכמיהה לאהבה טהורה ונקייה,  הכל מתוך בערה פנימית שעולה מתוכה והשתוקקות להשתחרר מכבלים, לומר את שעל ליבה מבלי לחשוש, מבלי להצפין את תחושותיה, למרות הלבטים והחששות היא כל-כך אוהבת את החיים. 

שפת השיר היא שפה עשירה המשקפת את מישלב השפה הגבוה לאותם ימים  בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שפה  שיצאה לדרך והנה כיום עם חגיגות השבעים למדינה אפשר להבחין שמישלב השפה העברית עבר כברת דרך.

 

רוֹצָה אֲנִי לוֹמַר / לְבַטֵּא זֶה הַיְּקוֹד בְּתוֹכִי / אֲבָל כֹּה צַר – / דְּבַר מָה כּוֹבֵל אוֹתִי. / נִדְמֶה לֹא אוּכַל דַּעַת / מָה אוֹתוֹ דָּבָר מְנַקֵּר /  שֶׁאִם הָאֱמֶת הָיְתָה מוֹפַעַת / יָכֹל לִהְיוֹת לָהּ פּוֹתֵר.

בשיר  "לצאת לחולל" (עמ' 76) אנו נחשפים למילים שכנראה רק יחידי סגולה מדברים ומשתמשים בהן  בשפת היום יום. 

מספר דוגמאות מהשיר:  מִשְׁתּוֹחַחַת = התכופפה, רכנה. מְחֻוָּר = ברור, בהיר, מובן. חֶלְדּוֹ = עולם, תבל. נִכְפֶּשֶׁת = חווה הכפשה, שיימינג דהיום. "נכפשת מלשון הכפשה? שאלתי, והיא עונה לי "בוודאי".

הספר השני בטרילוגיה 'בית נעוריי' הוא יומן שכתבה הנערה אורה שור (עשהאל)  בין השנים 1951-1956 יומן שמתעד תקופה נפלאה המלווה בקשיים וחוויות ולבטים שניצבו בחייה. יומן אישי עם נגיעות היסטוריות שיש בו תיאורים מופלאים מאותם שנים.

בפתח הדברים ביומן כותבת אורה עשהאל: "ההחלטה להוציא לאור את שיריי הראשונים ואת יומני, המהווה מעין קרקע גידול לצמיחתם, נובעת בחלקה מההתרשמות החיובית שהיתה לי מהכותבת שהייתי, שלא זכרתי ושאני רואה בה כיום מופת. ילדה יתומה מאם וללא אבא לידה, מגבשת את אישיותה בעזרת ידיד-הסתרים שלה - היומן.  אותה נערה שהייתי, משתפת אותו (את היומן) במה שעובר עליה ביום-יום, אולי אף מתייעצת איתו. היא מרעיפה עליו כינויי חיבה: דבשי, סוכר, חבוב, ידידי, יקירי, משעני, שומר סוד". 

את היומן היא מתחילה לכתוב ביום שני, 30.7.1951, באותו יום התקיימו הבחירות לכנסת השנייה ואלה הם הדברים שכתבה ביומן המשקפים את הלך הרוח לאותם ימים מנקודת ראותה של נערה בת 13.

 

"היום מתקיימות הבחירות הכלליות לכנסת השנייה. אני בתל-אביב, מתארחת בביתה של טובה שוסהיים, דודתי, אחות אבי. ההצבעה בקלפיות מתנהלת בשקט ובסדר מופתי, בהשוואה למלחמת מערכת הבחירות.

קשה להגיד את זה על תעמולת הבחירות שהתנהלה עד הרגע האחרון, בעיקר על לוחות המודעות. כל מפלגה הוציאה לשטח את כל כוחותיה, לגייס עוד ועוד מצביעים. התועמלנים ירו בכל התותחים, ולפחות בכרזה אחת הם הצליחו להוציא אותי מהכלים.

זו הייתה כרזת בחירות של מפא"י, מפלגת השלטון בראשותו של דוד בן גוריון. הכרזה אמרה: "אנחנו שיחררנו את הארץ מידי הערבים והאנגלים! אנחנו ניצחנו במלחמה!" ולכן, "הצביעו א - מפא"י"

כשקראתי את הכרזה חשבתי שזה לא פחות מפשע! להשתמש בדמם של אחינו, בנינו והורינו שנפלו במערכה על ארץ-ישראל, לתעמולת בחירות! האם כל אלפי הלוחמים שנפלו על מזבח הגנת המולדת, לחשו בנשימת אפם האחרונה את האות האחת והיחידה א? האם הם הקריבו את נפשם למען מפלגת פועלי ארץ-ישראל?

חילול הקודש!

מוטב ולא אחשוב על עניינים אלו".

 

באותן  שנים היומן היה ידיד הסתרים הפרטי שלה.  גם את השירים שכתבה לחברתה קיטי שילבה ביומן  ובנוסף העתיקה לתוכו שירים נוספים שכתבה על פתקים, חלק מהשירים מופיעים בגרסה שונה מספר השירים.

 

היומן חושף התלבטויות ומחשבות בינה לבין עצמה, על הקשרים עם המין השני, על חיי החברה באותם שנים, על חוויותיה כילדה יתומה ועל התקופה בה גדלה שנים רבות בפנימיות כילדת חוץ, עד המפנה שהחל  בחייה בהגיעה לבית הורי אימה המנוחה בגיל  9, ביתם  של סבה עשהאל המשורר (הגנוז) הצבר העברי הראשון, בנה של הסופרת העברית הראשונה נחמה פוחצ'בסקי, וסבתה עידה בת שמואל וילסון מבוני העיר תל-אביב. מאותה עת גרה איתם עד שנישאה.

בספר יש  תיעוד על חוויות חברתיות של נוער מתקופת המנדט אשר חוו את מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל.

זהו ספר חשוב המראה את פני החברה באותם ימים, מגלה את השפה העברית בתפארתה,  את אהבתה לספרות וההתמדה בקריאת ספרות טובה, את ההווי החברתי, פוליטי. 

בקרוב יצא  לאור הספר השלישי בטרילוגיה, המכיל אסופת מכתבים מאותה תקופה וסיפורים הקשורים לכותבי המכתבים.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

לעמוד רכישת הספרים לחצו כאן

פורסם בתאריך: 10/05/2018

לרכישת כתב-העת 'המסדרון' - לחצו כאן