הדובר הבא, חוקר הספרות פרופ' אברהם בלבן, סיפר לנוכחים כי "בשבילי, להשתתף בערב כזה זה כמעט כמו להשתתף בערב משפחתי. ישראל כהן, אביה של נורית, פירסם את השיר הראשון שלי בשבועון "הפועל הצעיר", שאותו ערך. אני הייתי אז נער בקיבוץ חולדה. שלחתי לו שיר בכתב-יד על דף תלוש ממחברת. כהן לא התעצל, הדפיס את השיר, ניקד אותו כהלכה ושלח לי אותו בדואר חוזר לחולדה עם שאלה: האם לכך התכוון המשורר? 

 

"יש חוקרים שהחיים שלהם עוברים בין טקסטים שאותם הם מנסים לפענח, יש חוקרים שחייהם עוברים בין סופרים וסופרות שאותם הם מנסים להבין", הוסיף בלבן. "נורית גדלה בבית ספרותי עם אבא שהכיר את כל הסופרים של תל-אביב הקטנה. דרכו היא גם  הכירה רבים מהם  והתכתבה איתם ואחר כך עם בני משפחתם. לא פלא שיש לה עניין מיוחד בביוגרפיה של היוצרים שביצירתם היא עוסקת. אחרי עשרות שנות מחקר היא יכולה לכתוב בסיפוק במבוא לכרך ה', ואני מצטט: 'לאחר שנים של הטפה להכרח שבהכרת הביוגרפיה של היוצר כתנאי להעמקת הקשר  ליצירתו, ולאחר ספרים רבים ומאות מאמרים, אני יכולה להפיק טובה לעצמי ולומר שהנה נקלטו דבריי במחקר".

 

השחקן הוותיק אילי גורליצקי, שהוזמן לשאת דברים, אמר: "אני לא אתחרה עם המלומדים שדיברו לפניי, אבל אני אגיד מה שאני מרגיש: זה מפעל נפלא, נורית, שהכנפיים שלו מכסות מעגלים רחבים שיש בהם משמעויות ויש בהם זוויות שונות. זה גורלה של התרבות שהיא נדחקת לעולם של שכחה. וזה קורה לא רק בספרות. תראו את הפיזמון הישראלי, מישהו מעלה בדעתו לכתוב היום פיזמון? מישהו שומע את נעמי שמר או את שושנה דמארי? כל התרבות הישראלית מתחילה כאן ועכשיו. אבל לצערי מי שאין לו עבר אין לו הווה ואני חושש שגם לא עתיד.

 

"מאוד ריגש אותי לקרוא בספריך, נורית, איך גאלת משיכחה רשימה ארוכה של יוצרים, כמו ביאליק,  ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, גרשון שופמן, ש"י עגנון, דבורה בארון, י. ל. גורדון, יעקב פיכמן, יוסף חיים ברנר, מרדכי טביב, אשר ברש, בן-ציון כ"ץ, ועוד רבים אחרים".

 

 

בשיאו של הערב עלו לבמה המשורר עצמון יניב ובת-דודתו, המשוררת אורה עשהאל, והעניקו לנורית גוברין  תעודה הוקרה מטעם עמותת נפש (שם-העט של נחמה פוחצ'בסקי, הסופרת העברייה הראשונה בארץ-ישראל, 1934-1869). "אנחנו ניניה של נחמה פוחצ'בסקי ונכדיו של עשהאל פוחצ'בסקי, שהונצח בכרך השישי של 'קריאת הדורות'," הציג יניב את הייחוס המשפחתי.

 

לסיום הערב עלתה לבמה כלת השמחה, ובישרה לנוכחים כי ביום שיצאו לאור שני הכרכים החדשים, 'יצאה לאור' גם הנינה הראשונה, כך שהשמחה הייתה כפולה. "ההתרגשות רבה יותר דווקא כשמספר הספרים הולך וגדל עם הגיל - במיוחד שבגיל יש גם גיל", אמרה. "בכל גיל הופעת ספר היא מעין נס וככל שהגיל גבוה יותר, כך גם נס הופעת ספר נוסף גדול יותר.

"האם הספרים משביחים עם הגיל? אני מאוד מקווה שכן. אבל יחד עם הניסיון והביטחון באים גם החששות האישיים. החשש לרדת ברמה, החשש לחזור על דברים, הרצון להתקבל בכל פעם מחדש על-ידי קהל הקוראים הוותיק שיש לו ציפיות, אבל גם על-ידי קהל קוראים חדש שאינו מכיר ואינו יודע. קיימים גם חששות חברתיים, כמו מה יהיה גורל הספר, מה גורל הספרים.

 

"התרבות העברית הייתה ונשארה תמיד נחלתם של מעטים שדבקו בה, האמינו בה והמשיכו בה בניגוד לכל רואי השחורות, מאז 'למי אני עמל?' של י.ל. גורדון וזעקתו בשנת 1871, 'האם לא האחרון במשוררי ציון הנני?' כך אז וכך גם היום. 'משפחת הנשכחים', קראתי למבוא לספר. בשיח המתנהל בתקשורת לסוגיה, קולם של אנשים כמוני נשמע פחות ופחות, אם בכלל. אבל אסור להרים ידיים. צריך להמשיך להאמין ולפעול, כי מוקדם עדיין להספיד את הספר בכלל, ואת הספר העברי בפרט".