top of page
הקיבוץ אולי בשלכת ואנשיו דמויות חיות וסוערות.tif
AmnonVerner_cover.jpg

על ספרו של אמנון ורנר "קיבוץ בשלכת", סיפורים קצרים

הוצאת "חדרים", 2022, 108 עמודים
מאת: דוקטור ארנה גולן

 

כאן למשל גם הסיפור הקצר, "הדגל האדום" על דן פיש,  ממייסדיו של הקיבוץ, שכבר נזכר בסיפורים שונים בצירוף התואר "האיש הכי פוליטי בקיבוץ". הוא זועם על שהפסיקו לנסוע מהקיבוץ להפגנות אחד במאי בתל אביב, וכשהשלים עם כך אך ההפגנות חדלו בכלל, הוא קיבל הבטחה שהדגל האדום ייתלה על המבנה הגבוה ביותר בקיבוץ. והנה, הגיע המועד ולא תלו. וכאן  מגיע הסיום המפתיע, הכאוב  והמדהים, ואם כי קשה לקבלו בהיותו קיצוני, הוא משכנע. אבל כאן הביקורת היא דווקא על דבקות בערכים שעבר זמנם. אבל כסוציולוג וכמחנך הוא בוחן בחריפות את הדברים.

 עם זאת, יש לציין שגם בסיפור לילדים הכניס ורנר היבט פוליטי, ואפילו זכה על כך בפרס חשוב.  הספר הוא אחד מחמישה ספרי הילדים שוורנר פירסם וקרוי "ניר נגד סאלים". על ספר זה  קיבל את פרס עיריית רמת גן לספרות ילדים ונוער בשנת 2013, ובהנמקה למתן הפרס ציינו לשבח את מגמתו,  כשהסיפור   מתואר כך: "סיפור אמיץ ונוגע ללב  על התמודדותם האישית של ילדים עם המחיר וההשלכות של הסכסוך הישראלי- פלסטיני."

בעיקר בחלקו הראשון של הספר, מבחר הסיפורים הוא רב גווני ומשובב נפש. יש בו רציניים והומוריסטיים, יש בו על חברי קיבוץ או על ילדת חוץ, שנאלצה לותר על שמה הלא ישראלי, שהיה פרידה, ובפועל אט אט על "זהותה" הקודמת. אבל היא נסחפת עם חיוניות החיים בחברה  והתמורות בה מתוארות בשלבים רבים עד לסוף שכביכול הוא לא צפוי אך צפוי והגיוני ממש, וזה מה שמאפיין את הפואנטות בכללן בספר. יש בו אפילו על בת קיבוץ שיוצאת לשנת חופש בעיר תל אביב לאחר השירות הצבאי ושנת עבודה במשק בתקווה למצוא בן זוג וכל זה בתקופת הקורונה והיא אכן מוצאת אותו לתשואת השכנים המסוגרים בבתים. וכל זאת  בסיפור מחויך ומרנין.

ויש בו, למשל, על חברה המעמידה פנים שהיא יודעת לקרוא בקפה את העתיד לקרות. אך בפואנטה מתברר  כי היא אמנם ניבאה לחבר חולה קשה ומיואש  שהוא עתיד להחלים, אך מאחורי הקריאה בקפה, בכתמי הקפה שנותרו בספל ששתה ממנו, היה טריק...

מעניינת העריכה של יאיר בן־חיים [?] שריכז את רוב הסיפורים על הקיבוץ המתחדש ולא על העבר, כלומר – על "השלכת" של הקיבוץ, תחילה. אך גם בסיפורים הללו ההתרחשות היא לרוב על רקע הכאב שנגרם לחברים לאור העבר הקיבוצי החומרי או החברתי. לאחר מכן הגיוון במצבים ובדמויות גדול ואף כאן רב עניין, וגם בהם המספר או הדמות המספרת על עצמה לא עושים "רעש גדול" ממה שקורה.  וזה תורם לאפקט.

ואגב, יש סיפור נהדר – "הומובוץ" – איך התקבל נהדר בקיבוץ, שמעולם לא התמודד עם שאלות של זהות מינית, בחור צעיר הומו ששאל במפורש את מזכיר הקיבוץ אם יתקבל, ואיך בנה את חייו לתפארה עם בן זוג בקיבוץ זה.

מעניין הסיפור "החבר פיטר פן", המוקדש לרעייתו תרצה ספיר ז"ל, אף כי לא ידוע לקוראים מדוע הסיפור הוקדש לה. מכל מקום, מובלע בסיפור בראש וראשונה ערך החיים במדינת ישראל וגינוי ליורדים מטעמים כלכליים, כמו גם להוקרת יושרתו של אדם ונאמנות לזהותו. והרי המחבר חי בעוטף עזה! וזה  מיסוד חייו בקיבוץ. הסיפור רב משתתפים במיוחד, ועל כן גם אפיונים תוך כדי מהלך העניינים, ולא באקספוזיציה מייגעת, ומיבנה זה הופך מרתק.

מדובר במופע שמאיה, המשוחררת זה עתה מהצבא, מתכננת להכין עם כל חברי הקיבוץ לרגל חג יובלו ויהיה כולו ריקודים לפי אגדת פיטר פן. את פיטר פן יגלם גרשון, שהוא רקדן בהכשרתו, וכמו לרוב החברים יש לו כינוי, גרוש. ואכן, אחרי התפתחויות רבות מוכן המופע, מוזמנים הקיבוצים השכנים והמושבים ואפילו ערבים, אך גרשון מודיע ברגע האחרון שלא ירקוד כי קיבל הצעה להופיע בארצות הברית ושלחו לו כרטיס טיסה ליום לפני המופע! (ונזכור – כינויו – גרוש!) בקיצור, הקיבוץ משלם עבור כרטיס למועד לאחר המופע וגרשון נשאר ואחר כך נוסע. את הסוף המדהים, המתרחש לאחר שנים, לא נגלה. אך מי היה מצפה שבסיפור פיטר פן יוסתר עונש רציני וערכי בסיס ישראליים?

לסיכום: הצגנו מבחר מייצג מספר הסיפורים הזה, שלראשונה פגשתי בו מיצירתו של אמנון ורנר. הספר אינו רב כרס אם כי המחבר פרסם כבר עשרות סיפורים בכתבי עת, קיבוציים בעיקר,  אך יש בו עניין רב והוא מומלץ לקריאה.

הספר הגיע לידי במקרה וכבש את ליבי במאת עמודיו הצפופים. כבר שמו, "הקיבוץ בשלכת", המדמה את הקיבוץ בהווה על כל השינויים שעבר לעץ שעליו נשרו ונותר רק הגזע, כלומר נותר רק הבסיס להיות הקיבוץ קיבוץ עם הפיכתו לקהילה קיבוצית, שם זה משך את ליבי ועורר את סקרנותי. מאיזו זווית יוארו הדברים? וכיצד? לא כל שכן שהמחבר הוא חבר קיבוץ כרמייה שבעוטף עזה, קיבוץ של השומר הצעיר והיה בין מייסדיו. והרי התמורות שעוברים הקיבוצים מאז סוף שנות ה-80 הן מהותיות וקשות, אף כי הן נובעות מכורח להתאים עצמם לזמנים החדשים, במיוחד מבחינה כלכלית וחברתית ובמיוחד עם אובדן ההגמוניה של תנועת הפועלים. אי לכך, מעניין לראות  שעומדים בתמורות הללו טוב יותר קיבוצים מבוססים ו"עשירים" יחסית. אך מה יקרה בקיבוץ שבנוסף אף נתון במצב ביטחוני לא פשוט ויסודו בהשקפת "שמאל"? אלא שאף כי ההשקפה הפוליטית העכשווית חודרת מעט בכל זאת  לספר, הרי הכישרון הספרותי גובר והמחבר מצטיין  באמנות הסיפר, בראייתו האנושית ובהבנתו השקטה לנפש האדם.  כך אפילו בכתיבתו הסאטירית. ואשר לתבונת המספר יפים היו בעיניי הסיפורים שבהם לא הייתה אקספוזיציה פורמלית שבה מוצגות הדמויות, אלא הסיפור נפתח בסצנה, בהתרחשות, ורק אט אט מתאפיינות הדמויות.

בסיפורים הראשונים  אין חלק ונחלה להשקפות הפוליטיות אף כי שייכותו של הקיבוץ לתנועה פוליטית, כאמור, הרי היא  מוצהרת, וכידוע, מייסדיו – שהוא נמנה עימם – באו מ"השומר הצעיר".  בביוגרפיה שבכריכה האחורית מטעימים  כי ורנר מתנדב בשנים האחרונות, שהן שנות הפנסיה שבהן הוא מתמסר לכתיבת ספרות, ואף הקים אתר של 1500 סיפורי קיבוץ מעשרות קיבוצים. הוא גם  פעיל "בעמותות לחינוך, לדמוקרטיה ולשלום". מן   הסתם חשבו שזה יקנה לו קהל קוראים המזדהים עם השקפותיו. אבל עיקר עניינו בקיבוץ. וכך, הסיפור הקרוי  "תל מנוחה – מונולוג" (80-85 ),  הוא  סאטירה חריפה ועוקצנית אך גם מרשימה על הקיבוץ המתמסחר היום ומקים לשם כך בתי עלמין חילוניים, שכל הרוצה להיקבר בהם משלם סכום גבוה. עם זאת, הוא הולך ולובש  לקראת סופו גם אופי של סאטירה פוליטית קיצונית.

בקריאה חוזרת גם מתבהרת הסאטירה בכל עוצמתה, והיא גלויה. הסיפור בנוי כמונולוג של אדם אשר שמו מדהים ומביך תחילה את הקורא והוא "אמנון בר מינן" (שמו הפרטי הוא כשמו של המחבר, הרומז כי זו השקפתו הפרטית). ואז הקורא מבין שהוא הקברן ומדריך תיירים בבית הקברות שעל יד הקיבוץ שלו, הקרוי בשם המקום, "תל מנוחה" (אך קודם נקרא "תל שמחה"), וכל הסיפור נמסר כמונולוג של דבריו.  לאחר שהוא מציג את שמו המדהים, אט אט מתברר שבית הקברות הוא חילוני והקיבוץ רודף הבצע, ששינה את פניו, מואר באור סאטירי ואפילו מאקברי ממש. לקראת סופו של הסיפור מופיע ההיבט הפוליטי, נבואת  הזעם: המדריך מצביע על חלקה "לא מומלצת" ומוזנחת שבה קבורים "השופטים, הסוטים, החוזרים בשאלה,  השמאלנים וכל יתר הבררה" (84)! ולבסוף לאחר שהוא מזמין את שומעיו שבאו לסיור לשוב בקרוב אליו (להיקבר...), הוא מכוון אותם  לצאת "ימינה, כמו כל עם ישראל ימינה..." והמגמה הפוליטית הופכת עוקצנית, חריפה וישירה (אולי מדי וקצת לא נעימה).

 דומה,  כי אמנם בחלקו האחרון של הספר רוכזו  סיפורים בעלי קווי אופי קיצוניים יותר של הדמויות והמצבים והם מכים בתודעתך, כשהמספר מותיר תמיד את ההפתעה שבסוף בלתי צפויה, אך מתבררת כהגיונית ונובעת ממהלך אירועי הדמות ואופייה. עם זאת,  הוא  עצמו מספר את הדברים  בנחת ולעולם אינו מגביה קול. כאן, למשל, יימצא הסיפור על בן ציון, שהצטרף לקיבוץ כהשלמה והוא, כפי שמסופר מאוחר יותר בתבונת המספר של ורנר, מתגלה כצעיר תוקפני ואלים ומתנגש עם לאה הספרית הלא מומחית המספרת ב"חדר המסרק" בתספורות נאות את חברי הקיבוץ. לפתע, בלילה, הוא תובע ממנה לספרו. מפחיד אותה ואת כולנו. אז מה יהיה עם צעיר אלים זה? לא נגלה את הסוף המפתיע, כמובן, אבל אלמנט של מתח נכנס, והסיום הלא צפוי מפצה את הקורא. הפואנטה שבסופם של רוב הסיפורים תמיד היא רבת רושם ותבונת מספר.

פלקט חדרים - 70-50.jpg
bottom of page