"מחר נצחק" – מסע בעקבות הזהות

מאת: הרצל חקק

הרהורים בעקבות ההצגה 'מחר נצחק' של אנסמבל התיאו-טרון, קבוצת תיאטרון שביתה נמצא בתיאטרון החאן.

ככל שאמצעי התקשורת סוחפים אותנו לעבר ראליטי ומיצגי שווא – כך גוברת התחושה, שיש ציפייה למשהו אחר, לעולם שיש בו מקום לרוח, לתוכן, ליצירה אמיתית.

בעולם התאטרון והקולנוע אנו עדים לאחרונה לפריחה – ושמחתי לגלות מחזה חדש, שאינו חושש מלהתעסק בשאלות זהות. המחזה "מחר נצחק" הוא עדות לכך שיש תקווה, יש סיכוי לדרמה עברית, שמתכתֶבת עם היצירה היהודית לדורותיה.

אנסמבל התיאו-טרון קם בעקבות חזונו של הרב מנחם פרומן ז"ל קיבל בית בתיאטרון החאן ומלווה אמנותית על ידי הצוות האמנותי בתיאטרון.

על דפיּ התוכן המצורפים להצגה נכתב מניפסט המתאר את חזון הקבוצה: "חתירה לחיבור בין עולם התוכן התיאולוגי היהודי לבין עולם המֶדיום התיאטרוני".

את המחזה כּתבו נדב סדקה ונתנאלה תירוש, הבמאית היא קרן חובב, בהצגה משחקים: יאנה שלי, ישראל פניאל, ניר מנקי, נתנאלה תירוש וסער שני.

דרמה של מסע- חיפושים רוחניים

האם האמנות מנודה?

אמנות ללא משוב, אמנות מנודָה, כמוה כמי שאיבדה את חייה. הציפייה היא לאותה התקרבות, לאותו דיאלוג מתמשך, למחיאות הכפיים.

הרי לנו מֵאיץ לחשיבה מחודשת, כיצד להחיות את הקשר עם מקורות הרוח שלנו. נוכל ללמוד מן המקורות על צופן הזהות, נמצא שם סיפורי חיים, שישקפו פכּים מסיפור חיינו:

היום, כאשר אנו קוראים באגדות חז''ל, אנו יכולים לחוש כצופים בזירה נושמת, כאילו היינו בזירת סרטים רוחשת מצלמות ניצבים ובמאים. אנו עומדים משתָּאים לנוכח המצבים הטעונים ברגשות, בדמויות מסקרנות, בשלל הדילמות האנושיות, הלבבות הנקרעים לנוכח מחלוקות קדושות. דיון אמיתי במחזה שלפנינו יעיר בנו את ההכרח להחיות הכול: פסוקים שנראו מתים יקומו לחיים...

 

קיבלנו מן הדורות הקודמים כתבים שנראים לפעמים כרחוקים, אך שָם טמונים רמזים לחיינו שלנו: דיאלוג עמם יסייע לנו להבין רמזים ולפרֵש חידות. חידות חייהם אחרי הכל קרובות לחידות חיינו.

מצבו של הדור – סיפור שנותר פתוח

החיפוש המתמיד והיציאה לקוטב הצפוני נראים כנעוצים בסיפורי שבעת הקבצנים של רבי נחמן מברסלב.

אם שאלנו עצמנו, מדוע סיפורם של חמשת האמנים נותר פתוח, מה לנו כי נלין: כך נהג גם רבי נחמן בספרו את סיפוריהם של שבעת הקבצנים. התשובה לשאלה זו מובילה אותנו למצבו של הדור: כאז כן עתה, יש לאדם תחושה של אין מוצא והוא מחפש פשר, מובן. רבי נחמן היטיב להבין את מצבו הקיומי של האדם, והמחזה 'מחר נצחק' הולך בעקבותיו, שואב ממנו, מחפש מוצא.

 

באחת מן התמונות בהצגה מאבדות הדמויות את הזכרון ומנסות לחבר את רסיסי המידע שברשותן לתמונה שלמה. כשנדמה שהשכחה מנצחת את הבהירות באה הקריאה: 'תסתכלו על השמיים, הכוכבים כמעט נופלים'.

המבט אל השמים, אל האינסוף, מצליח להחזיר פיסת מציאות בתוך בליל הבלבול:

לאורך ההצגה שאלתי את עצמי: האִם באמצעות תיאטרון אפשר להבין את משמעות הקיום דרך אותו שיח בין דורות, בין יצירות? ככל שההצגה רצה קדימה היה ברור לי, שאין כאן רק משל על זקנה כפי שנכתב בתכניה, אלא ניסיון מעמיק יותר. המחזה מנסה להבין את נצחיותה של הרוח. סיומו של ספר קוהלת אכן הָלם את הכיוון הזה: "והרוח תשוב" (קוהלת יב, ז).

קבוצת השחקנים 'תיאו-טרון' מנסה ליצור תיאטרון מסוג אחר. אנו הצופים נסחפים לדרמה שונה, דרמה של מסע בעקבות הֶארה: חמישה אמנים על הבמה והם במרוץ נגד הזמן, נגד ערכֵי ההווה שדחקו אותם לשוליים.

המסע לא קל. לעתים אנו נצמדים לחבורת האמנים ורואים אותם מגשימים מיתוס סיזיפי: פרקי חיפוש בדרך אל מטרה רוחנית נכספת. בכל רגע שבו נדמה, שהנה הבזיק האור, הנה נפתח צוהר- יש מעצור, יש נסיגה, יש נפילה - ועם זאת המסע חייב להימשך, ולעתים נראֶה, שהמסע הוא תכלית הכול.

 

ההצגה "מחר נצחק" חושפת בפנינו חבורה של פסנתרן, זמרת, רקדנית, פנטומימאי ומכַוון פסנתרים, המגלים יום אחד שהמציאות קפאה: הם הגיעו לסוף דרכם האמנותית, ימי הזוהר והתהילה חלפו לבלי שוב, דבר כבר לא ישתנה בחייהם. האם יש מוצָא, גאולה באופק?

אתה צופה בהם ושואל: היכן יוכלו חמשת האמנים לפרוץ את מעגל הקיפאון והקיבעון? התשובה שלהם מפתיעה: הם יוצאים אל העולם הקפוא ביותר, אל הקוטב הצפוני, כדי להפשיר את חייהם האבודים. לפנינו דרמה רוחנית מטלטֶלת, שבּה כדי להיחלץ מן החשיכה המוחלטת, יוצאים אל חשיכה אחרת, אל מחוזות הלא נודע. זהו מסע אל יבשת אבודה ואפֵלה כדי לגלות אור, כדי לסלק את תחושות האובדן והייאוש, את ההבנה שהנה הם הפכו לאנשי העולם הישן שכבר אין בהם צורך.

צלילה לעולמות הרוח

אין ספק שהמחזה מתכתב עם מקורות יהודיים, בעיקר עם ספר קוהלת - ומעל לכל עם סיפוריו של רבי נחמן מברסלב. בדרך אל העולם המרוחק ביותר מגלים האמנים, כי הם מתקרבים אל עצמם, מתקרבים לַהבנת חייהם ולהבנת הקֶשר ביניהם.

לפנינו הליכה בְדרך, שאינה רק דרך פיזית, אינה רק כיבוש מרחקים, אלא דרך נפשית: התיאטרון אינו רק במה שבּה מתרחשת עלילה חיצונית אלא- עיקר הטלטֵלה נוגע ברוח, בתובנות, בחיפוש הדרך הנכונה.

בעלילה המורכבת של 'מחר נצחק' אנו עדים לא רק לשלל התרחשויות שבהן מִטלטלים הגיבורים למצבים סוחפים ומאתגרים, לא די בכך שנראה אותם במצבים שמעוררים בהם רגשות וסבל: הפואטיקה של אריסטו דיברה על מצבים שיבחנו את הדמויות ויגרמו להם לחשֵב מסלול מחדש, מצבים שיובילו לקתַרזיס.

לפנינו שילוב של תורה רוחנית ותיאטרון – ניסיון לחפש את האור שמֵעבר לאובדן הדרך, מֵעבר לייאוש, ניסיון לסלול את שבילי הגאולה מעבר למציאות החשוכה.

תורה ותיאטרון הם עולמות של רוח: כשעולמות אלה מתמזגים בחייהם של הגיבורים – הם קופצים מעל לַמציאות הרגילה, מעל לחוקיות החומרית. במסעם נמצא התמודדות עם הניסיון להבין את הדימוי האמיתי שלהם: 

            - 'אני זוכר, מטוס ריסוס, ירידה חדה, התנגשות חזיתית, 

               בלבול גדול, וצעקה חזקה'

            -  'אני זוכר, התנגשות חזיתית, בלבול גדול, וצעקה חזקה'

            -  'אני זוכרת, צעקה חזקה'

            -  'אני זוכרת – כלום'

 

זוהי התכתבות ישירה עם סיפורו של הקבצן העיוור משבעת הקבצנים, המתאר את ההליכה אחורה כהליכה אל המקור, כאשר הצעיר ביותר הוא הזקן ביותר כי הוא קרוב עדין אל הראשית, אל ההוויה שלו כעובר ברחם אימו: "והתינוק שאמר שזוכר "לא-כלום", הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין". (מעשה בשבעה קבצנים)

ומדוע קוטב צפוני? מדוע פסנתר יוצא למסע? זהו הניסיון לקפוץ מעל לחוקיות הרגילה, ניסיון לזכות בהֶארה. מעֵבר לכול, צועקים צלילי הפסנתר וצעדי הריקוד של האמנים, כי הנפילה הריחוק והנידוי הם קצה הדרך אל האור. מצבי האובדן, החזרה אל הלא-כלום, הם ראשית הדרך לפתרון, לגאולה, לבניית חיים חדשים.

 

די להיזכר במלות השיר של קובי אוז ששר עם להקת "טיפקס", ולהבין מהו אותו פוסט-מודרניזם המדַבר אלינו ממרחקי אוצרות הרוח היהודיים: "מרוב דרכים לא רואים מטרה פה, מרוב משפטים לא שומעים את המסר, מרוב גבולות לא רואים את הגדר, מרוב ידידות לא נותר לי אף חבר...."  גם השיר של אוז הוא חלק מאותו רב שיח בין זמנים, בין יצירות.

הצופן המשותף

אני חייב לסיים סקירה זו בתחושה שקיבלתי, כי היותם של האמנים מנותקים מכל העולם, מכל משוב אנושי, העלתה בי את הקִרבה בין המחזה לבין סיפור נוסף של רבי נחמן מברסלב 'המשל מהתבואה'.

חמשת האמנים חיים בעולם, שיש בו  מצב קיומי של זהות והֶסתר זהות: גיבורי המשל מהתבואה הם המלך ואהובו, שטיכסו עצה כיצד לחיות בעולם שהפך פניו: עולם של אנשים שהפכו למשוגעים. כמו אותם גיבורי המשל, גם האמנים מתייסרים בדרך להבנת ייחודם בעולם שאיבד את דרכו ושכח אותם.

כמו המשל, גם המחזה תר אחר המשמעות הפנימית של הצופן המשותף. במשל מדובר על סימן שיֵש על המצח, במחזה מדובר בפסנתר נאמן המוליך אותם להבנת דרכם, אל הנצח. כל חיינו אנו מבקשים אור, שיבקיע את המבוכה, את תחושת הריחוק. סיפורו של המסע הוא האֱמונה, המפגש בין הדורות, בין הנפשות הפועלות, יכול להוביל לעולם של חיבור.

גם במשל המערה של אפלטון ראינו מציאות שדומָה לנראֶה במשל התבואה: מה שנראה היה כמציאות חדה, לא היה אלא צל המציאות. המסע אל הקוטב במחזה 'מחר נצחק' הוא מסע אל המציאות האמתית.

בספרו של אלי ויזל, "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2010), מופיע סיפור שמנכיח כמה היצירות הקדומות מדבּרות אל חיינו. כוונתי לסיפור על רבי וולף מז'יטומיר, צדיק חסידי, מתלמידי המגיד ממזריטש. על פי נוסח הסיפור בספרו של אלי ויזל, נראֶה, כאילו מדובר במשל על המלך ואהובו:

 

"לפני מותו אמר רבי וולף למשרתו: 'אני רואה...והדבר ממלא אותי פחד, העולם יאבּד את יציבותו והאדם יאבּד את בינתו...יבוא יום, ואני רועד. אתה שומע אותי?'.

'כן רבי, אני שומע אותך'.

'אני מבקש ממך לומר זאת לבנֵי עמנו. אמור להם, שבאותו יום לא יחוסו על איש. גם לא על אנשים כמוני או כמוך. יהיה עלינו לצלול אל תודעתנו, כדי למצוא את הניצוץ. האם תאמר להם?'" (אלי ויזל, נשמתה של החסידות, עמוד 92).

 

חמשת האמנים מחפשים את סימן הזהות, את הניצוץ, את האות על המצח ולשם כך הם צוללים אל תוך התודעה.

במעמקֵי ההיסטוריה היהודית היו יוצרים שהבינו את נפש בני דורם – ובעצם הבינו את נפש בני דורנו: חיפוש המוצָא בעולם של אובדן-דרך ואובדן ערכים מוחלטים – נראה כדרך של יצירת סיפורים וחיפוש סימני זהות נסתרים להבקעת הייאוש והמבוכה. המקורות שלנו אכן היטיבו לראות גם את ימינו. חיפוש המוֹצא הוא אכֵן מסע לא נגמר. במחזה 'מחר נצחק' אנו חשים בתוך, אנו חלק מן המסע.

לעתים הם נראים כנוודים עלובים, כאביונים, שנדחקו לשולי החברה, ולעיתים - תוך כדי המסע, הם חושפים תובנות רוחניות, ואנו מוצאים אותם בִּגבהים של שֶגֶב וקדושה.

מאבקים נפשיים כאלה מצאנו גם בסיפורים של עגנון, גם בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב. בכל רגע נתון, יש ציפייה לָרגע הנשגב מכול, רגע ההתגלות.

מסע כנגד כל הסיכויים

חמשת האמנים הם חמישה נגד כולם: יש כאן מאבק נמשך, מאבק נגד כל הסיכויים. מה שהם רואים, אין איש רואה מלבדם. העולם מתנהג אחרת, חושב אחרת. חילוקי הדעות ביניהם, אינם אלא תפילה אחת בצוותא של קבוצה רוחנית נפרדת: סוג של הידיינות בין חכמים על סוגיה.

 

מי שצופה בהצגה, חש אותה תחושה של פליאה, כשם שאנו חשים כאשר אנו קוראים אגדות בדפי התלמוד. ההצגה 'מחר נצחק' מזכירה לנו, שניתַן לחוש רטט בסיפורים שנעים בתוך מעגל של קדוּשה: העולם המקובע והקפוא אינו העולם האמתי, דווקא ההיטלטלות אל הנסתר, היא זו שיֵש לה כוח לקרֵב אותנו  לפתרון, לַהבנת חיינו, שם נמצאים המפתחות.

 

ההצגה היא אתגר למורים ולמחנכים: אפשר לבנות מערכי שיעור שבהם יתמודדו התלמידים עם יצירה המתכּתבת עם היצירה היהודית לאורך הדורות. אפשר להכין אוסף ציטטות מן המחזה ובמקביל לבנות מערך מראֵי מקום מסיפורי רבי נחמן מברסלב, מספר קוהלת, מאוסף הסיפורים של עגנון הלקוח מדברי חכמינו, מה'אוצר הגנוז' של מרטין בובר. הרי לנו הוכחה, שהעם שלנו מעולם לא היה מאובּן, מעולם לא חדל לבחון את עצמו ולייצר דו שיח עם חייו, עם אמונתו.

 

המסע חותר לנקודת גובה, לפסגה, ובכל פעם מגיעים האמנים למסקנה, שאכן עברו שינוי, קרה משהו, והנה הכול בכל זאת חוזר לאותו המקום. הרי לנו המחשה לדברי קוהלת, "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם" – (קוהלת א', ג-ד).

ועם זאת, הדמויות לא חדלות מלחשוף את המשמעות הרוחנית שמעבר לחוסר המשמעות החומרית. את משמעות היצירה האנושית, משמעות מסעו של האדם, והרי לנו מימוש של החתימה בדברי קוהלת: "סוף דבר הכול נשמע"...שכן יש בסיס מעבר לשינויים, יש זהות ומובן לכול, "כי זה כל האדם" – (קוהלת יב', יג')

 

במהלך המופע, שעורכת חבורת האמנים, נופל אחד מהם וכמו אובד ונופח את נשמתו. מיד באה הקריאה: 'איך מקימים שחקן לתחיה?' והתשובה 'מוחאים כפיים'. אין אמנות ללא קשר עם הקהל, אין תרבות ללא משוב של ציבור שחָפץ בה. הדיאלוג עם המקורות, עם היצירה לאורך הדורות, הוא סוד המשך קיומה.

 

אפשר להשוות את הניסיון להבין את משמעות המוות לָאגדה על תנורו של עכנאי, המחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר. נידויו של רבי אלעזר משמעו ניתוק מן החברה, סילוקו מן השיח עם חבריו, והוא חש כמת. בסיפור התלמודי נשלח רבי עקיבא לבשר לרבי אליעזר על הנידוי, והוא מתואר שם כלבוש שחורים, כמי שיושב במרחק ארבע אמות מרבו, לבל ייחשב כמי שהתקרב לחכם שנוּדה מחבריו.

הלב והמעיין – הפעימה הפנימית

כל זה מחזיר אותנו לתובנה של רבי נחמן מברסלב בסיפור הלב והמעיין: "ללב ולמעין יש תכונה משותפת, שניהם 'פועמים', הפעימה היא חלק מההוויה שלהם והחיוניות שלהם. הפעימה הפנימית מעידה על החיים, ועל ההשתוקקות והשאיפה זה לזה". ראינו זאת גם בסיפור של עגנון "סיפור פשוט".

היו שניסו למצוא דמיון בין הירשל והקבצן העיוור של רבי נחמן. השתעבדותנו להוויה החומרית והריחוק מן התרבות והרוח, גורמים לעיוורון. אך יחד עם כך בסיפורו של רבי נחמן, מבטא העיוורון דוקא את ההשתחררות מן העבדות לחומר, העיוורון מסמל את היכולת לשמור על שפיות רוחנית שדרכה ניתן להגיע לגאולה.

 

המחזה 'מחר נצחק' פותח פֶתח למחר אחר: המסע מחויב המציאות להבנת כוח האמנות, כוח היצירה, הוא גם מסע להצלת נפשנו, למציאת החיבור האמיתי: הישועה תגיע, רק אם נתמיד בַּמסע, רק באמצעות מעשינו שלנו.

התמונות באדיבות: "התיאו-טרון"

פורסם בתאריך: 15.04.2019

שִׁירָתָא - סֵפֶר שִׁירָה מֵאָלֶף וְעַד תָּו