בעידן השירה העכשווית, קידמת הזמן אינה פוסחת על מחוזותיה, היא מודעת להלך הרוח, היא נחושה וזמינה ללמוד וליישם את המהלכים הנכונים כדי לקדם את מיקומה כאישה בעולם המודרני החדש, למרות אי הנוחות עם העולם המואץ היא מתאימה את עצמה להתחדשות  הקיימת עם הסתייגות ומתוך הבנה שזה מה שיש בעולם החדש ומשלימה עם כך.

 

אישה ביונית

 ליונה וולך

​

אִשָּׁה בִּיוֹנִית, מָה יֵשׁ לָהּ בְּחַיֶּיהָ?

מוֹלִיכֵי חַשְׁמַל בָּעוֹרְקִים

פִיקְסֶלִים בַּדְּפָנוֹת, כַּדּוּרִיּוֹת דִּיגִיטָלִיּוֹת,

תָּכְנַת נֶפֶשׁ וְחָמְרַת חַמּוּקַיִם.

כְּשֶׁהִיא עוֹנָה לַשֵּׁם. ..www

יֵשׁ לְהַקִּישׁ סִיסְמָה

וְ"תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה..."

כְּשֶׁהִיא נִפְרֶמֶת אַלְפֵי פְּעִימוֹת פֵיסְבּוּק.

ב'פְּרָטִי' הִיא בְּסַךְ- הַכֹּל אִשָּׁה מִתְגַּעְגַּעַת.

 

 

העולם החדש הוא הפייסבוק וזה ניכר ומשתקף היטב בעולם הווירטואלי המצליח לגרום לתעסוקה בלתי ניתנת לשליטה, אם אתה לא שם אתה נעלם בעיני הבריות ובעולם הזה כל אחד הוא אלוהים לעצמו בתקווה שהאחרים יאמצו אותו לאלוהים פרטי. לא אחת שחרור, לא עומדת בקצב המטורף מבקשת ואומרת "תֶּ'אָמְלֶ"ק* אֲבָל הוּא הָאֱלֹהִים".  (ת'אמל"ק - ארוך מדי, לא קראתי), וממשיכה לדרכה.

 

סלפי אלוהי

​

יֵשׁ לִי סֶלְפִי אֱלֹהִי. פוֹטוֹגֵנִי מְצוֹדֵד. מְרֻצֶּה. מְבַקֵּשׁ אֶת חֶבְרָתִי.

אַתָּה עַצְמְךָ אֱלֹהֵי הַפֵיְּסְבּוּק אַתָּה אֲדוֹנַי אֱלֹהֵינוּ הָאֶחַד והַיָּחִיד,

אֲבָל הוּא דּוֹרֵשׁ הוֹכָחָה נִצַּחַת מְלֻּוָּה פּוֹסְט פַּרְטָנִי, אַיְקוֹן

וּטְרִילְיוֹנֵי חֲבֵרִים, שֶׁהוּא 'אֱלֹהִים כּוֹכָב עֶלְיוֹן'.

וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת - תֶּ'אָמְלֶ"ק* אֲבָל הוּא הָאֱלֹהִים.

 

ואם יש את המקום הרגיל לשחרור יש את ה-'מקום האחר' זהו השער השני בספר, בו  ישנם שירים נפלאים המביאים תמונות ממחוזות שונים בעולם, בו היא פוגשת  את: הספרדי שלי (עמ' 42), סוג של גבר מושא חלומותיה, כזה שלא ניתן להשגה בכל פעם הוא בכיסוי אחר, פעם נזיר, פעם מאהב ופעם גורו, ואולי גם שחקן כדורגל, ישנם הרבה מקומות אחרים בעולמה של שחרור, 'מלון על קו המים' בקורפו (עמ' 38), סרי לנקה בשיר 'ג'ונגל המחשבות', "פּוֹרֵץ מַנְעוּלִים בְּבִטְנִי"  "רוצה פִּילִים צוחקים" בספייס שלה  / "שֶׁיִּכָּנֵס בִּי כְּמוֹ אֹשֶׁר לֹא מִתְכַּלֶה". (עמ' 44), מתהווה לאושר ומממשת אותו. זה קורה  'בַּחוֹפִים הַקָּרִים שֶׁל דוֹבִיל נוֹרְמַנְדִי. (''אושר שכזה' עמ' 46). בשיר זה ישנם עוד מקומות אחרים והם יפים להפליא. 

​

סוסה על המים

​

בְּדוֹבִיל הָיִיתִי בְּרֶנְדִּי נִגָּר.

וְהָיִיתִי סוּסָה דּוֹהֶרֶת אֶל תוֹךְ הַגַּלִּים,

שָׁם הָיוּ יְלָדִים צוֹהֲלִים מִתְרַחֲצִים.

וְהָאֹשֶׁר שֶׁלִּי הָיָה אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים פְּלַסְטִי בְּקַעֲרַת גָּבִישׁ,

אֲבָל הַבְּדִידוּת הָיְתָה צְלוּלָה וּמֻבְחֶרֶת.

​

'לשוב ולהתרגש' הינו השער השלישי בספר והוא נפתח עם השיר 'התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב' (עמ' 68) זהו שיר נוקב, הייתי מגדיר אותו כשיר מחאה, המראֶה את פרצופה האמיתי של המדינה. ושחרור מתארת את האמת האחת  בישירות ללא כחל ושרק, כדי להגיע לתיאטרון של ניקו ניתאי הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב שם היא נחשפת לאמת המרה, לארץ החדשה שקמה במתחם הדרומי של העיר תל-אביב. "עַבְדוּת כְּבוּשַׁת פָּנִים וּכְנוּעָה, / עַל מִדְרְכוֹת הַתַּחֲנָה, בַּדּוּכָנִים /  בְּרִיצָה מְבֹהֶלֶת מִפְּנֵי סִירֶנָה מַבְלִיחָה עם שׁוֹטֵר סָמוּי."

​

בשער האחרון של הספר יש מבחר משיריה מספרים קודמים, המשקפים את שירתה הנפלאה המלווה אותנו שנים כה רבות ואני בחרתי לסיים רשימה זאת עם השיר 'בוסתן של נגיעות' המביא בתמצית את הווייתה של שחרור מהיכן היא באה ולאן פניה מועדות. "לפני היותך את / היית בוסתן של נגיעות" הזיכרונות קיימים כל הזמן, ומעוררים בה חיוך, סימן לזיכרון טוב, סימן למודעות עצמית.   ספר נפלא של משוררת איכותית, עדכנית, עכשווית, ייחודית, כפי שאני אוהב. ספר מומלץ. 

​

​

בוסתן של נגיעות

​

לִפְנֵי הֱיוֹתֵךְ אַתְּ

הָיִית בֻּסְתָּן שֶׁל נְגִיעוֹת.

מִמִּכְחוֹל אֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת

נִגְזְמוּ זִכְרוֹנוֹתַיִךְ עָלִים צְנוּפִים

וְאַתָּה רָאִיתָ זֹאת בְּטֶרֶם

הָיִיתָ חִיּוּךְ בְּגוּפִי.

​