"קפה תמר" הקפה המיתולוגי נסגר בתחילת חודש יוני 2015. וסימן בכך  סופה של תקופה בחיי הסצנה התרבותית התלאביבית. מיטב אמני ישראל, סופרים משוררים , עיתונאים ופוליטיקאים  היו בין יושבי הקפה ולרבים מהם יש סיפורים מרתקים מאותה תקופה. בעודי אוסף את החומר לכתבה, שלושה חודשים אחרי סגירת הקפה נפטרה שרה שטרן.

 

בית הקפה הוותיק נפתח בשנת 1941, ובשנת 1956 הזוג אברהם ושרה שטרן רכשו את המקום. שטרן נהלה את הקפה 60 שנה, ביד רמה, דמותה הססגונית והדעתנית היתה מזוהה עם בית הקפה. זכור לי באופן אישי כשנכנסתי פעם אחת לקפה בתקופה שהיה לי שיער ארוך ושאול ביבר עמד בכניסה ואמר "תראו אותו זה, איזה שיער", היא ישר נזפה בו, וניגשה אליי עם חיוך ואמרה, "אל תשים לב אליו, ברוב הפעמים יוצאים לו שטויות מהפה"   במהלך שנות פעילותו היה  קפה תמר לבית קבוע ליוצרים רבים, בהם נתן אלתרמן, נחום גוטמן,  העיתונאית חנה זמר, דודו בוסי, רוני סומק, עמוס לביא שמוליק קראוס בשנותיו האחרונות בילה שם באופן קבע. ועוד רבים אחרים.

 

עם השנים הפך המקום לאחד מסימני ההיכר של רחוב שינקין ושל תל אביב ונחשב לקפה הבוהמייני האחרון, כשלאורך כל השנים ישבו בו אנשי רוח, סופרים ומשוררים, יוצרים, שופטים, עיתונאים ואמנים  שכן סיפורו של 'קפה תמר' שזור בסיפורם של התרבות הישראלית וחיי התרבות התל-אביביים.

 

ביקשתי מאנשים שונים שיעלו על הכתב, זיכרון, ודברים הקושרים אותם בבית הקפה. והנה לפניכם דבריהם.

 

רוני סומק - באחד מימי פסטיבל השירה הנפלא של בואונס איירס מספרים על סגירתו של קפה "תמר".

ידיעה כזאת קשה בכל מצב אך היא קשה ביותר בעיר כמו בואונס איירס, עיר שבה כל בית קפה מתגנדר בסופרים שישבו או יושבים בו.

אמור לי, אפשר להגיד שם, מה בית הקפה שלך ואגיד לך איזה ספרים יש לך בספריה. הרשימה ארוכה ואציין רק את בורחס ופדריקו גרסייה לורקה.

לקפה "תמר" הגעתי בפעם הראשונה כדי לפגוש את יורם קניוק ואחרי שעה כבר הרגשתי שאני יכול להבריג את הכסא שלי לרצפה .

בעלת בית הקפה שרה שטרן ואם היתה מקימה להקה אין ספק שהיתה שומרת לעצמה את החצוצרה.

הכלי המוזהב הולם את הממלכתיות שבמקרה שלה אינה זקוקה לכתר, הלחיים שלה מזכירות את לואי אמסטרונג, , והווליום כשצריך הוא לא פחות משאגה. שרה היא לא האישה שתסתפק בסולו חליל. היא הייתה בצבא הבריטי והביאה משם את המבט שיכול לחורר פנים. היא הייתה בנהלל והביאה משם את הפורמייקה של שולחנות חדר האוכל. היא מסתכלת על הרוק'נרול שנרקד בשינקין ולכן שערה לפעמים נצבע בסגול.

 

אני אוהב אותה כיון שאני יודע כמה קשה לנהל מקום שלחלק מיושביו יש אגו מלגו. אני מכיר את טוב ליבה ויודע שלפעמים היא מאכילה את מי שזקוק מבלי לדווח על כך לקופה הרושמת. ויותר מכל:  היא הפסיכיאטרית  היודעת אחרי דקה למי לחתום על תעודת שפוי ולמי לא.

 

קפה "תמר" היה מתנ"ס.שאפשר לשתות בו את לגימת הקפה הראשונה ליד השולחן הפנימי המוסתר בגזע עץ, את השנייה ליד השולחנות המחוברים קרוב לסטיקרים  כי פגשת שם חבר ואת הלגימה האחרונה בחוץ כי החבר המעשן שלך רוצה שתצטרף אליו. ערמת העיתונים כוללת גם את הצווארון הלבן של עיתוני הכלכלה גם את הצווארון הכחול של עיתוני השמאל וגם את "כביש 40" המדווח מה קורה במצפה רמון או בדימונה. אבל החדשות החמות כמו למשל מה קורה בלבה של הבחורה היושבת בשולחן ליד או מה מפלס המוזרות בנפשו של היושב ממול התבשלו רק במוחה של שרה. והסוד,למזלנו, הוא ידידה הטוב של בעלת הבית.

 

.קפה "תמר" היה בשבילי מסלול המראה של מטוסים ללא טייס, כמעגן של סירות נייר, כמחסן חלקי החילוף של המוניות החוזרות משום מקום. כמה חבל פתאום הכול הופך לנוסטלגיה.