קפה תמר הסוף - סיומה של תקופה בסצנה התל-אביבית

שלושה חודשים לאחר סגירת הקפה נפטרה שרה שטרן

 "קפה תמר" הקפה המיתולוגי נסגר בתחילת חודש יוני 2015. וסימן בכך  סופה של תקופה בחיי הסצנה התרבותית התלאביבית. מיטב אמני ישראל, סופרים משוררים , עיתונאים ופוליטיקאים  היו בין יושבי הקפה ולרבים מהם יש סיפורים מרתקים מאותה תקופה. בעודי אוסף את החומר לכתבה, שלושה חודשים אחרי סגירת הקפה נפטרה שרה שטרן.

 

בית הקפה הוותיק נפתח בשנת 1941, ובשנת 1956 הזוג אברהם ושרה שטרן רכשו את המקום. שטרן נהלה את הקפה 60 שנה, ביד רמה, דמותה הססגונית והדעתנית היתה מזוהה עם בית הקפה. זכור לי באופן אישי כשנכנסתי פעם אחת לקפה בתקופה שהיה לי שיער ארוך ושאול ביבר עמד בכניסה ואמר "תראו אותו זה, איזה שיער", היא ישר נזפה בו, וניגשה אליי עם חיוך ואמרה, "אל תשים לב אליו, ברוב הפעמים יוצאים לו שטויות מהפה"   במהלך שנות פעילותו היה  קפה תמר לבית קבוע ליוצרים רבים, בהם נתן אלתרמן, נחום גוטמן,  העיתונאית חנה זמר, דודו בוסי, רוני סומק, עמוס לביא שמוליק קראוס בשנותיו האחרונות בילה שם באופן קבע. ועוד רבים אחרים.

 

עם השנים הפך המקום לאחד מסימני ההיכר של רחוב שינקין ושל תל אביב ונחשב לקפה הבוהמייני האחרון, כשלאורך כל השנים ישבו בו אנשי רוח, סופרים ומשוררים, יוצרים, שופטים, עיתונאים ואמנים  שכן סיפורו של 'קפה תמר' שזור בסיפורם של התרבות הישראלית וחיי התרבות התל-אביביים.

 

ביקשתי מאנשים שונים שיעלו על הכתב, זיכרון, ודברים הקושרים אותם בבית הקפה. והנה לפניכם דבריהם.

 

רוני סומק - באחד מימי פסטיבל השירה הנפלא של בואונס איירס מספרים על סגירתו של קפה "תמר".

ידיעה כזאת קשה בכל מצב אך היא קשה ביותר בעיר כמו בואונס איירס, עיר שבה כל בית קפה מתגנדר בסופרים שישבו או יושבים בו.

אמור לי, אפשר להגיד שם, מה בית הקפה שלך ואגיד לך איזה ספרים יש לך בספריה. הרשימה ארוכה ואציין רק את בורחס ופדריקו גרסייה לורקה.

לקפה "תמר" הגעתי בפעם הראשונה כדי לפגוש את יורם קניוק ואחרי שעה כבר הרגשתי שאני יכול להבריג את הכסא שלי לרצפה .

בעלת בית הקפה שרה שטרן ואם היתה מקימה להקה אין ספק שהיתה שומרת לעצמה את החצוצרה.

הכלי המוזהב הולם את הממלכתיות שבמקרה שלה אינה זקוקה לכתר, הלחיים שלה מזכירות את לואי אמסטרונג, , והווליום כשצריך הוא לא פחות משאגה. שרה היא לא האישה שתסתפק בסולו חליל. היא הייתה בצבא הבריטי והביאה משם את המבט שיכול לחורר פנים. היא הייתה בנהלל והביאה משם את הפורמייקה של שולחנות חדר האוכל. היא מסתכלת על הרוק'נרול שנרקד בשינקין ולכן שערה לפעמים נצבע בסגול.

 

אני אוהב אותה כיון שאני יודע כמה קשה לנהל מקום שלחלק מיושביו יש אגו מלגו. אני מכיר את טוב ליבה ויודע שלפעמים היא מאכילה את מי שזקוק מבלי לדווח על כך לקופה הרושמת. ויותר מכל:  היא הפסיכיאטרית  היודעת אחרי דקה למי לחתום על תעודת שפוי ולמי לא.

 

קפה "תמר" היה מתנ"ס.שאפשר לשתות בו את לגימת הקפה הראשונה ליד השולחן הפנימי המוסתר בגזע עץ, את השנייה ליד השולחנות המחוברים קרוב לסטיקרים  כי פגשת שם חבר ואת הלגימה האחרונה בחוץ כי החבר המעשן שלך רוצה שתצטרף אליו. ערמת העיתונים כוללת גם את הצווארון הלבן של עיתוני הכלכלה גם את הצווארון הכחול של עיתוני השמאל וגם את "כביש 40" המדווח מה קורה במצפה רמון או בדימונה. אבל החדשות החמות כמו למשל מה קורה בלבה של הבחורה היושבת בשולחן ליד או מה מפלס המוזרות בנפשו של היושב ממול התבשלו רק במוחה של שרה. והסוד,למזלנו, הוא ידידה הטוב של בעלת הבית.

 

.קפה "תמר" היה בשבילי מסלול המראה של מטוסים ללא טייס, כמעגן של סירות נייר, כמחסן חלקי החילוף של המוניות החוזרות משום מקום. כמה חבל פתאום הכול הופך לנוסטלגיה.

שרה שטרן ורוני סומק. צילום: אביה בן־דוד

 צילום: יאיר בן־חיים  2006 - שרה שטרן ז"ל

כתבתו של אילן לוקץ'

יחזקאל נפשי -  תמר הוא משהו אחר... הוא רעיון. סוג של לימבו סטאטי שתקוע בסטרטוספרה... אין לו זמן. זהו מצב מטפיסי. לי זכורה הפעם הראשונה שניגשתי לשם, לפני כ15 שנה לערך... הייתי פרח שירה צעיר, שמבקש לסלול את דרכו בעולם הספרות. נעניתי להזמנתו של הסופר יורם קניוק ז"ל. הוא קרא את שיריי בעיתון ידיעות בשישי כשבוע לפני, ויצר קשר. אייך השיג אותי, אינני יודע. אני משער שהיה מיודד עם העורך דאז, זיסי סתוי. על כל פנים אני נשביתי. שרה שטרן הטובה, חרף היותה גנרל מרתיע, מיד חיבבה אותי. אולי כי לא הייתי מוחצן כבדומה לשאר לקוחותיה. אולי סתם כי הייתי פנים חדשות. על כל פנים היא אימצה אותי אל הלב באותו יום. וכן גם קניוק...."

שרה שטרן ז"ל עם יחזקאל נפשי. תמונה: מהארכיון הפרטי של יחזקאל נפשי

שרה שטרן ז"ל צילום: יאיר בן־חיים

יהודה עתי - בילתי בקפה מאז 1980, עם סומק, גורי, מונדי, הורביץ, קניוק, האחיות שחורי, אביה בן דוד, יחזקאל נפשי, זלי גורביץ ורבים אחרים. הקפה שימש לי כבסיס פעולה שממנו יצאתי ובאתי. בימי שישי התכנסה סביב השולחן של רוני ב-10 שנים האחרות קבוצה של משוררים שהיו מחליפים דעות עבודות ומירמורים. מאחר ואני גר ליד הקפה הוא שימש לי למפגשי עבודה, מפגשים חברתיים תוך יכולת לנוע בין השולחנות כמו בחתונה. מאחר ואנו הקבועים מכירים זה את זה אנו סופגים את הרגשות הטובים והרעים של כולם, כולל את שלי. שרה בעלת הקפה התנהגה בחופשיות תוך פינוק אהוביה המתחלפים. המקום היה א-פורמלי ומיושן, שילוב שהתאים לבאים, לא החיצוניות חשובה כמו הפנימיות. ב-10 שנים אחרונות נפרדנו מלא מעט ידידים כמו גיורא לשם, יורם קניוק, שבא, שאול ביבר, פיצו בן-צור, עמוס לביא ואחרים אהובים הן ממחלות והן מזקנה. זה היה בית במובן המשפחתי-רגשי. אפשר לצעוק, לקלל לחבק לאהוב ולצאת מידי פעם לחצר האחורית שקראנו לה "הכרם"  לעשן ולהסתופף סביב ממתק כזה או אחר. ברם, הכל משתנה כל הזמן והגיע המועד לסגור את המקום. חגגנו את הסגירה לאורך כל החודשיים האחרונים כאשר השיא היה ביום שישי האחרון שהרבה חברים לא עזבו עד שראו בעיניהם את שרה נועלת סוגרת את קפה "תמר" והולכת לביתה. תודה על היותו הקפה שלנו, פיסת חיים שלנו ותודה על כל המפגשים האהובים טובים וגרועים שהיו לי-לנו בתמר.

שרה שטרן ז"ל   צילום: יאיר בן־חיים

פרופ' יהודה שנהב - לא ניתן להסביר בקלות מדוע בית הקפה הזה, שאיכות הקפה שלו, צריך להודות, לא הייתה משהו – הפך למוסד כל כך חשוב. הצטרפתי אליו בסוף שנות השמונים כשחזרתי מלימודים בחו"ל. באותה העת ניתן היה להגיע לשם רק על פי הזמנה מיוחדת לאחד השולחנות. היה השולחן של מספר הסיפורים מירושלים. והיה השולחן של המוציא לאור. והשולחן של הפרופסורים. וזה של המשוררים, או העיתונאים. שם התעצב העשור הראשון של חיי בתל אביב. המקום לא הצטיין באיכות הטוסט והרוגלך, שלא לדבר על הצפיפות, עשן הסיגריות הסמיך והשירותים שבחצר. אולם הוא נחשב למקום חשוב. שם התנהלה בורסת השמועות. שם התקיים בית המסחר הגדול לאינפורמציה. שם ישבו אליטות מטעם עצמן, ששלטו על רשתות חברתיות, עוד לפני שנולדה הרשת החברתית. שם מצאתי מו"ל לספר הראשון שלי בעברית, שם למדתי על מסיבות, על הפגנות ועל עמותות פוליטיות חדשות. הכול קרה שם. ואחר כך היה הריב הגדול בשולחן. ובעקבותיו הפסקתי להגיע לבית הקפה. ובכל פעם שחלפתי לידו ראיתי את פניה הזועפות של שרה. עד שיום אחד השלמתי עם החברים, אבל לא יכולתי לחזור לבית הקפה בשל אותן פנים זועפות. היא לא סלחה לי על הבגידה, והזמן שהלך לאיבוד לפני השקיעה.

 

 

נועה שנהב - בימי שישי בצהרים, בשנות השמונים, היה בא אבא לאסוף אותנו מתחנת הרכבת כשהגענו אליו לסופשבוע. אחר כך, המסלול היה קבוע, ובסופו טוסט של צהרים בקפה תמר. תמיד הייתה גם הפתעה. פעם היה זה כתב העת החדש ״פילפילון״ ופעם היה זה ספר חדש כדי שנוכל לקרוא בעת שבילינו את השעות ארוכות של יום שישי בקפה תמר. אחותי ואני קראנו והקשבנו לויכוחים פוליטים שלא הבנתי ממש עד הסוף, אבל תמיד ידעתי לצטט ממנו מספר משפטים שהפכו אותי למבינת עניין במפגש הקפה של שישי הבא. היו ויכוחים על הפגנות, ועל האוניברסיטה ועל עוד מיני דברים שהיו מעל לראשי. היה שם אחד בלשן עם משקפיים,  שני פרופסורים, ואחד מוציא לאור שפירורי הרוגלך שאכל התפזרו על שולחן הפורמייקה הירוקה שהתקלפה בצדדים. הוא היה אוסף את הפרורים בזה אחר זה עם האצבע, ואחר כך הכניס אותן לפיו. היה כבר מאוחר, ירד הערב ואני סיימתי את השוקו, הטוסט והספר. אולם איש לא התכוון עדיין לעזוב את השולחן.

 

אחרי שנים, כשאצעד עם איתי בני ברחוב שנקין והוא לא יזכור שבמקום הזה עמד פעם קפה תמר, אראה לו את התמונה היפה  שאותה צילמה שלומית כרמלי, ואזכיר לו שהיא צולמה בעת שסבא חיכה לנו בחוץ משום שהתאחרנו להגיע לפגישה איתו ב..קפה תמר.

יאיר בן־חיים - התקופה בה ישבתי אני בבית קפה תמר הייתה בשנת 2006. היינו קבוצת משוררים וסופרים שזה היה מקום המפגש שלנו בכל יום שישי בצהריים.  בין השמות שאני זוכר היו המשוררת יודית שחר, הסופר רמי ירושלמי  הסופרת והמשוררת והשחקנית עירית גדרון ואחרים. זכור לי במיוחד שכתבתי  את הסיפור 'אוזן לגדולה' שתיאר את האוזן שלי שהיא למעשה הייתה שם  כמעט על תקן הקשבה בלבד. המתארת את אחד מהמפגשים שלי איתם.

יאיר בן־חיים ויודית שחר - ספטמבר 2006 - ארכיון  אתר חדרים

קפה תמר. צילום שלומית כרמלי

סיפור שנכתב בהשראת מפגשים בקפה תמר.

אוזן לגדולה" סיפור / יאיר בן־חיים

נועז החליט להיפגש עם החבורה, כך הוא קורא להם. ההחלטה שלו להתחבר אליהם נבעה מצורך בשינוי וגיוון בחייו החברתיים. כבר שנים שלא ראה את חבריו המועטים והיכרות עם אנשים חדשים פתחה בפניו צוהר למאוויים זנוחים.

 

החבורה, קבוצה של אמנים מתחומים שונים שביקשו כמוהו למצוא את הנתיב לרחבה המרכזית. רובם היו שמחים לפרוץ את האלמוניות ולקבל הכרה בתחום אמנותם. גם נועז לא היה מתנגד, אם כי פרסום לא היה משאת נפשו. כבר בפגישות הראשונות גילו כמה מהם עניין וסקרנות בכל הקשור לחייו הפרטיים, ובכל פעם ניסו לשאוב מידע נוסף. נועז היה מספר בשמחה אבל כל פעם זה היה קורה מחדש מבלי שהתכוון. היא הייתה נשלפת מתוכו ועולה לגדולה, לפעמים מגיעה לגבהים של חמש קומות, כבר קרה שהגיעה  גבוה יותר. כשהייתה מופיעה, כולם היו בוהים לעברה. מי שהיה על 'הַשׁתֵּק' לפני כן, היה פותח פיו במין דהרה מטורפת למשוך את תשומת ליבה. כולם רצו להיות אדונים לשעה קלה, ועל נועז השתררה השתיקה.

 

 'לכאורה יש לי הכל בחיים, יש לי בעל טוב שאני אוהבת, ילדים מבורכים, מצב כלכלי טוב, ובכל זאת איני יודעת למה רע לי. משהו חסר אצלי וטרם מצאתי את התשובה. אני מקווה שבמסע חיפוש לתוך עצמי תתגלה הסיבה. אני גרה בשבדיה,  יש לי שם מועדון בר מצליח ואני כאן בביקור קצר בשל נסיבות משפחתיות, ככה קוראים לזה.  אתה בן 27, יש לי בן כמעט בגילך. לא, אני מודה לך מאד, עוגת גבינה זה לא בדיוק בתפריט שלי, אבל אטעם, כדי שלא תרגיש מבואס.

 

אני חייבת לציין העוגה הייתה טעימה, מצטערת אכלתי הכל . עכשיו דקה ברצינות, אני  לא ממש מבינה למה, אתה כזה נחמד בונבון, אתה מבין,  עבדתי עליך אני לא משבדיה, אני ישראלית מזה שנות דור, התחשק לי להיות קצת שבדית'.

 

'מאד מעניין מה שאתה אומר, אני נזכר כשהייתי בתאילנד באמצע הטרמינל ניגש אלי מלוכסנצ'יק יפה תואר, ושואל אותי אם אני נזקק לשירותי ליווי בביקורי. שאלתי אותו כמה עולה התענוג, ובתרגום פשוט לדולרים היה זה מחיר מציאה ושכרתי את שירותיו. אני ובת זוגי לאותם ימים הלכנו אחריו והרגשנו שאנחנו מסודרים, מדריך צמוד,  לבטח יקל את השהות בבנגקוק.

 

'אני מודָה אני מזדווגת חופשי ללא בושה, כן איני מתביישת לומר,  מזדווגת, מזד-ווגת מזדווגת שישמעו, זאת עוד מילה בשפה, אין איסור לומר אותה בקול רם,  זאת מילה של שירה טרם כתבו שירי הזדווגות ויפה שעה אחת קודם. תזכרו אני הראשונה האומרת אותה, זו לא  בושה להודות בהזדווגות אפילו עם זו הזדווגות  רק במילים,  זאת מטאפורה'.

 

היא כל כך יפה, נקייה, פשוט מצוחצחת. היא חלקה לגמרי, אם מסתכלים עליה מהצד ניתן להבחין שיש עימה ברק, היא כובשת ומושכת, נולדה לגדולה, היא תמיד מתייצבת במלוא הדרה. איני  מבין איך זה קורה, היא חלק ממני, היא מתנפחת בלחיצה רכה של כפתור מחשבתי בלתי נראה. מתייצבת קרוב, נמרחת, נדבקת ושואבת כל מילה בכל התדרים. לא תמיד היא מבחינה במלל.  היא משתלטת  ומסתירה אותי לחלוטין. איך נתתי לזה לקרות, איך עלתה האוזן שלי לגדולה?

משמאל רמי ירושלמי. צילום: יאיר בן־חיים

פורסם בתאריך: 09/10/2015 אתם מוזמנים להגיב כאן למטה