בבית של אופרה וינפרי / גילי דדון

הָיִיתִי בַּבַּיִת שֶל אוֹפְּרה וִינְפְרִי
יֵשׁ לָהּ גוֹגֶן וְרוּתְ'קוֹ בַּכְּנִיסָה
וְשֻׁלְחָן מָהָגוֹנִי שֶׁל אַחַד הַלּוּאִים
מֵימֵי טְרוֹם הַמַּהְפֵּכָה.
יֵשׁ לָהּ בַּת שְׁחֹרָה וּבַת לְבָנָה
זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ מָקוֹם נֶהֱדָר לִכְתֹּב בּוֹ.
אֲבָל כְּשֶׁהִיא דָּחֲפָה לִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ לַחֲדַר הַתַּחְזוּקָה
הֵבַנְתִּי אֶת מְקוֹמִי בָּעוֹלָם.

שִׁירַי
מְחַזְּקִים אֶת הַצַּנֶּרֶת מְשַׁמְּנִים אֶת הַגָּדֵר
מְרַפְּדִים אֶת מַנְעוּלֵי הַכְּלוּבִים
מְכַבְּסִים וּמַכְשִׁירִים אֶת הַשֶּׁרֶץ הַמְּנֻוָּל.
גַּם גּוֹי זְכוּתוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁרֶץ כָּשֵׁר.
רָאִיתִי אֶת כֻּלָּם, אַךְ הֵם לֹא רָאוּ אוֹתִי
שָׁמַעְתִּי אוֹתָם צוֹחֲקִים
אוֹפְּרָה לֹא מְבִינָה עִבְרִית
וַאֲנִי דּוֹמֵם כְּשֶׁסְּבִיבִי יְדוּעָנִים
שֶׁרַק צוֹלִים מֵעַל הָאָח אֶת דִּמּוּיַי הַמְּשֻׁפָּדִים.
אָזַרְתִּי אֹמֶץ וְשָׁאַלְתִּי אֶת הַשִּׁפְחָה
לָמָּה אֲנִי? לָמָּה דַּוְקָא עָלַי מֻנָּח הָאֵסֶל
בְּבוֹאִי לְהַרְווֹת אֶת צִמְאוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים?
מַדּוּעַ חֲרוּזַי נִדְרָשִׁים לְהַבְרִיק אֶת אֲחוֹרֶיהָ הַכֵּהִים?
הַמֶּקְסִיקָנִית לֹא עָנְתָה
הִגִּיעוּ אוֹרְחִים נוֹסָפִים.
אוֹפְּרָה צִוְּתָה לֶאֱסֹף אֶת הַכֵּלִים
לְצַחְצֵחַ אֶת הַשְּׁיָרִים
וּלְדַקְלֵם עֲבוּרָהּ מִסְפַּר מִלִּים.
מָחָר הִיא שׁוּב מִצְטַלֶּמֶת
הַמְּחִיצוֹת זְקוּקוֹת לְפּוֹלִישׁ לִפְנֵי שֶׁיִּצְפּוּ בָּהֶן הַהֲמוֹנִים.