שתי חורשות ובית - תרצה ניידרמן כרמל |אתר חדרים

תרצה ניידרמן כרמל

ספרה הראשון של תרצה ניידרמן כרמל, דור רביעי לראשוני המתיישבים בזכרון יעקב. בגיל ארבע עברה עם משפחתה לתל-אביב. הספר משחזר את חוויות ילדותה בתל-אביב  של ראשית ימי המדינה,   עם גיחה למושבת הולדתה זכרון יעקב. בנוסף, הספר מכיל אסופת זכרונות וסיפורים ממקומות שונים בארץ ובעולם

 

תל אביב הקטנה שלי

סיפור מתוך הספר של הסופרת תרצה ניידרמן כרמל 'שתי חורשות ובית' 

 

 

בשנת 1943, עזבנו את מכורתי זכרון-יעקב ועקרנו לעיר הגדולה תל אביב. לצערי הרב יש לי מעט מאוד זכרונות מהתקופה הראשונה של ילדותי בתל אביב אבל את המעט שישנם אני נוצרת בליבי בהרבה אהבה.

 

 

גדלתי ברחוב בן יהודה 121, בבניין בן שלוש קומות ובו שש דירות. הכרנו וחיבבנו את כל שכננו, ובמיוחד את בעלי הבית רֶנֶה ואליהו הילל (אליהו הוא בן דודו של שלמה הלל שלימים העלה את יהדות עיראק ארצה, והיה שר המשטרה בממשלת ישראל). משפחת הלל היו לנו כדודים וכן גם משפחת סְוֶורִי שהיו בני דודים שלהם.

 

הורי לימדו בבית הספר היהודי "אליאנס" בבגדד אחרי שסיימו את האוניברסיטה האמריקאית בביירות. מכאן הקשר העמוק שלנו עם "יהדות בבל" כפי שקרא לה אבי, קשר חם ומשפחתי.

 

 

איך הולכים חיינו במעגלים, כאשר לימים אתחתן עם סבא שלך אייבי כרמל, שבמקרה לגמרי אחותו גלדיס היתה נשואה לבן דודם של שלמה ואליהו הלל.

 

אני יודעת שתוך כדי סיפור ילדותי אני שוזרת עוד ועוד אנשים, אירועים וחוויות, אבל כנראה שככה הם חיינו, דומים לאריג צבעוני ששזור משתי וערב בחוטים בשלל צבעי החיים.

 

 

מול ביתנו היה עמוד בטון שמן וגבוה שעליו הדביקו מודעות. ושם עמדתי, ילדה כבת ארבע וחצי, ובהיתי באותיות המודפסות שלא הבנתי מה הן סיפרו.

 

מאחורי הגיחה ילדה קטנה, כנראה בת גילי. היא נקשה על גבי וכאשר הסתובבתי ראיתי בת שחרחורת ורזונת, ראש מלא תלתלים שכנראה לא פגשו מסרק זמן רב. היא לבשה חצאית ממש כמו שלי – כאלה שהיו תופרות לנו האימהות מאיזה בד שמצאו ובמותניים כווצו בגומי דק, נעליים גבוהות מהחורף שנחתכו קדימה ואחורה לאוורור של קיץ וכנראה איזו חולצה יד רביעית מטריקו.

 

 

''קוראים לי נעמי'', היא אמרה והושיטה יד צנומה ומלאה כתמי בוץ אל העץ בשולי המדרכה, 'יש שם למעלה על העץ קונדום'.

 

כמובן שלא הבנתי בכלל על מה היא מדברת. אבל עוד אני מנסה לתרגם את המידע בראשי הקטן טיפסה כבר נעמי על העץ והורידה ממנו איזה בלון ארוך בצבע בז'.

 

"תגידי", היא אמרה, "יש לכם ברז בחצר"?.

 

"בטח", אמרתי ומייד רצנו לחצר האחורית ושטפנו את הבלון שלנו.

 

אחרי שנעמי רחצה את הבלון היא ניפחה אותו ושתינו חרקנו עליו בשיניים והתפוצצנו מצחוק, עד שגם הוא התפוצץ ונזרק לפח הזבל. שנים רבות חלפו עד שהבנתי מה היה הבלון הראשון שחרקתי עליו את שיני הקטנות.

 

 

בבית מספר 129 בקומת הקרקע האחורית היה גן ילדים של הגננת אביבה. כל בוקר, אבא זאב שהיה מורה בבית הספר העממי "תל-חי", רכב לעבודה על האופניים.

 

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו אחי ואני כל אחד לדרכו לבד. הוא לבית הספר העממי "נס ציונה", ואני ל"גן אביבה". לצערי אין לי הרבה זכרונות מהשנה שביליתי שם מלבד ההרגשה שהיה לי שם ממש כיף ושמח. נדמה לי שרוב הצעצועים בגן היו בובות סמרטוטים שתפרה אביבה, ופחיות שימורים צבועות שהביאו לנו הרבה שמחה. אני זוכרת את אביבה, כאשה שמנמנה ומבוגרת, עם חיוך אחד ארוך ונפלא.

 

אחרי שנה אבי העביר אותי ל"גן אלתרמן" שנקרא על שם יצחק אלתרמן, שהיה מחלוצי גן הילדים העברי ומנהל מחלקת החינוך בתל אביב. חברתי לגן היתה תרצה אלתרמן-אתר. שם כבר היה גן שדומה מאוד לגנים של עכשיו צעצועים, ספרים והרבה יצירה.

 

 

יום אחד הביאה הגננת פח חימר ועודדה אותנו ליצור פסלים. אני פיסלתי קוף, כנראה שזה היה ממש קוף. כי למחרת הזעיקה הגננת את הורי, והודיעה להם שהבת שלהם – אני – לפחות מיכאלאנג'לו ושעליהם לקנות לי מיד פח חימר כדי שהכשרון הנדיר לא ילך לאיבוד.

 

ואכן, קנו לי פח אך נס החנוכה נשאר רק אצל המכבים. הקוף והכשרון נעלמו וירדו לטמיון ביחד עם הפח ולא היה גבול לצערי.

 

לרוב הילדות בגן ובעיקר לתרצה אלתרמן, היה שיער מלא ושופע. לי היה שיער מאוד דליל שאמי בנפלאותיה שזרה לי כל בוקר שתי צמות יפות. אני קראתי להן זנבות של עכברים. ואכן, אחרי התייעצויות ארוכות עם יודעי דבר, החליטו הורי שיש לעשות לי קרחת ואז יצמח שערי לתלתלים לתפארת.

 

 

הפכתי בן לילה מילדה מופנמת ואלמונית לגיבורת הגן. כל הילדים רצו לעשות קרחת וכמה מהם אפילו שכנעו את הוריהם לעניין.

 

בת שש וחצי נכנסתי לכיתה א' בביה"ס העממי "נס-ציונה". כנראה שארבע שנות לימודי בבית ספר זה לא לוו באיזה חוויות וצלצולים. אני זוכרת בעיקר את הווי השכונה והרחוב שעוד אספר לך עליהם.

 

בשבוע הראשון ללימודים של כתה ב', נכנס לכיתה גבר גבוה ומרשים עם בלורית כהה מדהימה וסיפר לנו שהוא ילמד אותנו מוסיקה.

 

השנה מלאו 101 שנים להולדתו של מורי דניאל סמבורסקי ז"ל, שפתח בפני את אחד העולמות היפים בחיי, את עולם המוסיקה שמלווה אותי עד היום.

 

 

בשיעור הראשון הוא הביא קסילופון ושאל, מי רוצה לנגן. מייד הרמתי יד,  עד היום אינני יודעת מאיפה בא הכוח הזה לילדה שבקושי דיברה.

 

"ומה תנגני לנו, ילדתי?" הוא שאל.

 

"את יונתן הקטן", עניתי.

 

מיד נטלתי את שני המקלות וניגנתי בלי שום היסוס פעמיים את המנגינה בדיוק מוחלט. עכשיו זה כבר לא היה הסיפור של הקוף מהחימר מגן אלתרמן.

 

מורתי הראשונה היתה ייקית חמורת סבר, אחותו של חיים ארלוזורוב. היא החליטה שעלי ללמוד לנגן בחליל לפני שיחליטו אם כדאי לבזבז עלי כסף בלימודי הפסנתר. אני שנאתי כל רגע וכל שיעור.

 

מי שהכי עזר לי להפסיק את לימודי אלה, היו שני חברי המחתרת היהודית לח"י

 

 

ומעשה שהיה כך היה:

 

מורתי גרה צפונה מאיתנו באחת הסימטאות של רחוב בן יהודה. כדי להגיע אליה הייתי חייבת לחצות את רחוב בן יהודה מול ביתנו, ואחר כך את רחוב ארלוזורוב.

 

בעודי ממתינה במעבר החצייה ניגשו אלי שני בחורים נחמדים וביקשו שאסתובב עם הגב לרחוב. כל אחד מהם החזיק אלה גדולה מעץ. כמובן שקצת מהפחד והרבה מהאימה גרמו לי להסתובב, אבל הסקרנות ניצחה והסתכלתי לאחור.

 

את הכביש חצה איש אחד שהיכרתי כי הוא גר לא רחוק מביתנו. שני הבחורים תפסו אותו באמצע הכביש ורוצצו את ראשו – או בעברית פשוטה יותר, רצחו אותו.

 

ברחתי הביתה כל עוד נפשי בי, וימים רבים אחר כך לא יכולתי להירגע ממחזה האימים הזה, איך שני בחורים כל כך נחמדים מבצעים רצח.

 

רק אחרי כמה שנים סיפר לי אבא שהאיש שנרצח היה מלשין למשטרה של הבריטים על אנשי הלח"י, וזה היה פסק דינו – הוצאה להורג.

 

כך נגמרו, תודה לאל, שיעורי החליל שלי.

 

לבסוף נמצאה המורה לפסנתר, שלי אשר-משולם שהיתה המורה הנפלאה ביותר שהכניסה אותי בצל כנפה המוסיקלית. היא הובילה אותי צעד אחרי צעד לאהוב, לנגן וליצור מנגינות.

 

 

מכיוון שלא היה ביכולתם של הורי לרכוש פסנתר, התאמנתי בכיף גדול על לוח קרטון שעליו היו מצויירים המקשים.

 

פעמיים בשבוע צעדתי בשמחה גדולה לביתה החם והשמח של משפחת אשר, משפחה בולגרית חמה ומחבקת, שם ניגנתי על פסנתר אמיתי.

 

לילה אחד בשעה די מאוחרת העירו אותי הורי ובעוד אני משפשפת את עיני הושיטו לי מפתח קטן מוכסף ומול מיטתי הניחו כִּסֵּא שחור מבריק ומדהים ביופיו, כִּסֵּא פסנתר.

 

למחרת, כאשר חזרתי הביתה מבית הספר, הוא עמד שם במלוא יופיו בסלון, פסנתר הופמן שחור חלק ומבריק ומחזיתו חייכה אלי שושנה שחורה מגולפת ומבריקה.

 

אהבתי את הפסנתר שלי אהבה אנושית, והוא החזיר לי אהבה בצליליו הענוגים והיפים. על הפסנתר היה קישוט אחד בלבד, פיל לבן מפורצלן שנתנה לי במתנה דודתי יעל, שבאה לביקור מברזיל הרחוקה.

 

 

מאז כפי שאת יודעת מיקה שלי, אני אוהבת פילים. בעיקר את אלה שבטבע.

 

דודה יעל הסבירה לי שפיל מביא מזל והצלחה.

 

עברו מאז עשרות שנים, 'אין פיל ואין הופמן' וגם ההצלחה פנתה קצת הצידה.

 

אבל לא תמיד אני מרשה לה לחמוק. בכל כוחי מנסה לקרב אותה עד כמה שאפשר גם עכשיו.