ההזמנה שקיבלתי לערב הספרותי אתני של יוצאי העדה העירקית ברמת-גן, החזירה אותי כמו מסע בזמן 40 שנה לאחור. נזכרתי איך בכל יום ראשון בני משפחתה של אִמִּי היו עולים אלינו לרגל למפגש משפחתי, רוטינה שחזרה על עצמה במשך שנים. אִמִּי אמנם נולדה בישראל, אך כל אחיה נולדו בבירות, מקום משכנם הכמעט קבוע של סבי וסבתי פרחה ומנשה בטאט, שניהם היו ממוצא עירקי, השפה שדיברו היתה ערבית מדוברת שהייתה שגורה בלבנון, מעולם לא שמעתי אותם מדברים בעירקית. מעולם גם לא נחשפתי דרך כל אותם מפגשים במוסיקה ערבית מכל סוג, כיום נראה לי שהם אולי התביישו להשמיע ולשמוע.

 

מוזיקה ערבית תמיד הייתה חלק ממני ואין לי הסבר לכך, נחשפתי אליה מצפייה בסרטים בערבית רובם תוצרת מופלאה של תעשיית הקולנוע המצרי ששודרו בכל יום שישי בערוץ 1, בזכותם הִכַּרְתִּי את גדולי הזמר המצרי, אום כולתום, פריד אל-אטרש, מוחמד עבד אל-והאב, עבד אל-חלים חאפז, לילה מוראד, סבאח ואחרים.  כנער צעיר התחברתי למוזיקה הערבית והיו ימים בהם דימיתי שאולי בגלגול קודם, הייתי מוזיקאי ערבי.