כפרה / חגי קלעי

לעולם לא נזכה לכפרה. אנו
שהולכים ביניכם בחליפות מגוהצות למחצה, ששולי
החולצות המכופתרות שלנו מבצבצים מצדם האחורי של המכנסיים,
שמזדהים רק בשמנו הפרטי, איננו
ראויים לכפרה. אנו
שאיננו מסיתים מבט בפאריז, שגברים מאוננים מולנו בקרונות ריקים, שיודעים
לצטט מילים אותן אתם חושבים שאתם מבינים. שמתחננים
לחמלה.

אנו היושבים בשולי האולימפוס, נישאים על גלים של אופוריה ותקווה
ומוטחים ברחובות, אנו המלכלכים את הרחובות. אנו רחובות המתפצלים עד אין קץ,
דלתות הננעלות מבפנים, פנים ללא הבעה
חריגה.

אנו, שכל כאבינו משמשים לכם מצע
למחקרים, לתובנות, לידע, איננו
שייכים לעולם. אנו המאוננים
בשביל להתפרק מהעול, בשביל להעביר את הזמן, בשביל להתמודד עם הפחד משעון הנוכחות.
בשביל פאריז.

כל בוקר אנחנו מתעוררים עם הידיעה שנתגלה. כל כניסה למשרד מלווה ברעד.
אנו מפחדים מפגישות בארבע
עיניים. לעולם איננו שותקים על עוול. לא ניתן לאתר אותנו על פי
מאפרות, בדלים, תרופות מרשם.
כל האתרים שלנו אילמים. כל המחירים גבוהים. אנו, שלמדנו לעוף על גלי האתר, לשמוע תדרים אבודים, להתאבד בחדרים, איננו נוכחים
בעצמנו. אנו
השנינה, האושיה, נקודת הייחוס, איננו ראויים
לרחמים, מכירים את השמש הקרה,
המטבע שהנחנו כה בזהירות מתחת ללשוננו אבדה.
איננה.

אנו הנחת
להורינו, לחברינו, למכרים רחוקים. אנו הנחת מוצא בלתי ניתנת להוכחה או
להפרכה.
אותנו אפשר להזמין להפסקת סיגריה לעולם
לא אמרתי לא. אמרנו
יש בנו כוחות סמויים הנגלים בערפל, קוצי פחדים קהים מחדדים את חושינו.
אין בנו כופרים.
אין בנו שגיאות.
אין בנו זעם
עצור.
הכרתנו אינה מעורפלת.
לילותינו אינם בשלים.
יללתנו חשופה.

אנו חגורות שלא הושחלו בלולאות המכנסיים. בכיסנו תמיד ימצא נייר לכתיבה ועולם
לא יהיה לנו עט. כיסונים ממולאים בתאווה, אורגיה המונית ללא חדירות. צופי פורנו
עיוורים.

אנו הרואים, השומעים, הנודדים בין הכיסאות. איננו יודעים דבר
אחד על השני. איננו עובדים
איננו מסוגלים ללמוד. לכולנו
תארים גבוהים ושאיפות להתחמקות. אנו חמקן, מפציץ, מטוס זעיר ללא טייס. אין בנו חשש מהחיים או
מהמוות. היסטריה צרופה נכרכת בצפוי ובמוכר. כולם יודעים את
סופנו. לעולם לא
נזכה לכפרה.