"בן־גוריון - דמותו של מנהיג" מאת פרופ' אניטה שפירא

כתב וצילם: יאיר בן־חיים

קהל רב התכנס באולם האירועים טשרניחובסקי בבית הסופר בתל-אביב (04/11/2015) לערב שהוקדש לספרה של כלת פרס ישראל פרופסור אניטה שפירא "בן גוריון - דמותו של מנהיג". את הערב הנחה ד"ר משה גרנות, הערב החל בברכות שנשאו המשורר הרצל חקק יו"ר אגודת הסופרים וד"ר יוסי לוי, מרכז שורת המחנכים. בין לביו היו אתנחתאות מוזיקליות  של תלמידי בית ספר לאומנויות א' בהדרכת ד"ר רותי כץ. ולסיום הערב ענתה פרופ' אניטה שפירא לשאלות הקהל.

 

במרכז הערב הרצתה  פרופסור אניטה שפירא על דוד בן גוריון ודמותו. וסיפרה על  ההתהוות להקמת המדינה לעם היהודי. מתיאוריה (שכולם מובאים בספרה) ניתן ללמוד שהעם היהודי זכה למנהיג נחוש, בעל יכולות וראיה רחבה, שידע לקרוא את המפה לאותם ימים ובזכות תובנות רבות שהגה זכינו להקים את מדינת ישראל. דבריה של פרופ' שפירא היו מרתקים ובשל חשיבותם מובאים כאן מרבית מדבריה כלשונם.

 

 

בתמונה: ד"ר משה גרנות מנחה הערב ופרופ' אניטה שפירא

תלמידי בית ספר לאומנויות א' בהדרכת ד"ר רותי כץ

מימין: יו"ר אגודת הסופרים מר הרצל חקק, ד"ר משה גרנות, פרופ' אניטה שפירא ובלפור חקק

 

זאת אומרת שלושה דברים שהיה בהם ניגוד בין השניים אבל מצד שני היה הקונגרס הגדול ב-46, הקונגרס היחיד הראשון אחרי המלחמה בבאזל ושם סילקו את ויצמן, אבל הפסיקו גם את תנועת המרי ובן גוריון כינס את ראשי ההגנה ואת ראשי המוסד לעליה ב' שהסתובבו בקונגרס, לקונגרס קטן ואמר להם שצריך להפסיק את הפעולות נגד בריטניה. למה? כי אנחנו הולכים להקים מדינה והולכת להיות מלחמה לא רק נגד ערביי ארץ ישראל, אלא נגד מדינות ערב, אנחנו מדברים על דצמבר 46, אסור לנו לתת לבריטים לחסל את כוח המגן של הישוב ואם אנחנו נתנגש איתם זה מה שיקרה בסופו של דבר, ואיך אמר לי גלילי "לא האמנו לו חשבנו שהוא סתם רוצה להפסיק את הפעילות, אבל צייתנו לו".

 

אני רוצה בעניין הזה של הראייה למרחוק להזכיר עוד אירוע שהיה קודם לזה. בקיץ 45 כינס בן גוריון בניו יורק קבוצה של עשרים וכמה מיליונרים יהודים מכל רחבי ארצות הברית ואמר להם ככה: "אחרי המלחמה הולכת להיות מוקמת מדינה יהודית והיא תקום תוך כדי מחלמה עם מדינות ערב" עכשיו ככה הבריטים עוד לא חשבו אז לצאת מהארץ מדינות ערב לא חלמו להתערב בסכסוך הארץ ישראלי בכלל מי מדבר על מדינה בכלל. ואז הוא אמר להם "ככה אנחנו יכולים לנצח במלחמה הזאת אבל בשביל זה צריך נשק וארצות הברית עכשיו מוכרים הרבה עודפי צבא לגרוטאות, אני מבקש שתקימו קרן ונוכל לקנות את המכונות לייצירת נשק ושהם יהיו הבסיס לתעשיית נשק" זה היה הבסיס לתע"ש.

 

תחשבו על זה שנת 1945, כדי שנראה עוד כמה שהוא ראה עוד מרחוק ולא כמו בני דורו, בהתחלת המלחמה בשנת 1948הוא דיבר בסמינר ההכנה שלו לפני בשנת 1947, על זה שצריך טנקים, מטוסים ותותחים וחברי ההגנה והפלמ"ח אמרו הזקן השתגע, כי מי חלם אז על דברים כאלה. והוא בכסף הזה שהוא אסף מחוץ לתקציב הוא שלח את השליחים שלו לכל מדינות אירופה, ויש לו מברקים קורעי לב לרגל הכרזת המדינה "תדאגו שהנשק יגיע בזמן על זה יקום ויפול הכל". אהוד גבריאל וטדי קולק שנפוצו על כל אירופה ושלחו לארץ משלוחים שהיו אמורים להגיע יום אחרי שהבריטים מפנים את הארץ  ב-15 במאי ולכן החודש הראשון, חודש הקרבות היה כל כך קשה, עד שהגיע הנשק ועד שלמדו להשתמש בו, אבל הוא היה איש שהבין שפֹּה הולכת להיות מהפכה, לא יותר מיליציות לא יכול להיות מיליציות צריך להיות צבא סדיר.

אני בכוונה לא מדברת על הכרזת המדינה, תקראו בספר. הדבר השני שהוא עשה היה אותה קרן שהוא הקים בארצות הברית. והדבר השלישי היה הכרזת המדינה.

 

מה היו ההחלטות הגדולות שלא נספיק לדבר עליהם, קודם כל העליה ההמונית, אחר כך העברת הבירה לירושלים, האו"ם קבע שירושלים תהיה בינלאומית ובן- גוריון הגיע בעצם להסכמה בשתיקה עם ירדן שירדן תשלוט בעיר המזרחית ואנחנו בעיר המערבית וכשבאו"ם התחילו שוב לדבר על ירושלים, בניגוד לעצתו של משה שרת הוא העביר את הבירה לירושלים. ואחר כך גם כן השילובים שבלעדי זה אי- אפשר היה לקלוט את העליה ואי-אפשר לישב את הארץ. אחר כך יש את הסיפור עם  דימונה ווהנושא של תפיסתו ומשפטו  של הייכמן ופה אני רוצה רגע לעצור.

 

בן גוריון מת ב-1960 אחרי תפיסת הייכמן, הרי הוא נשאר בזכרון של כולם כגדול המדינאים מאי פעם אבל הוא אחרי זה עוד הסתבך ב-61 התחילה פרשת לבון זה כרגיל אצלו שהוא נכנס בפייט זה נהפך לאובססיה ולא היו לו כבר חברים שיגידו לו שירד מזה, ניסו וניסו וניסו ואז יש את הקריקטורה של דוש שבן-גוריון מנפץ את הפסל של עצמו. ובכל זאת הוא עדיין נשאר לעניות דעתי גדול המנהיגים בתולדות עם ישראל, אין מה לעשות כי הוא לא רק חזה הוא גם ידע להוציא את הפועל  לגבש את הכלים שיאפשרו את הביצוע והוא היה איש של הימורים מחושבים. הוא לקח הימורים אבל ההימורים שלו היו מאד זהירים ותמיד עם הגנות מסביב ליתר בטחון. מבחינה זאת המנהיגות שלו היא מנהיגות יוצאת דופן.

 

ב-1940 הוא היה בלונדון בזמן ה'בליץ' והוא כתב לפולה במכתב, (הוא לא כתב רק למאהבות שלו), שהוא מתפעל מהעם האנגלי שמתנהג בשקט ובלי פאניקה, גם זה אפשר ללמוד היום ומצ'רצ'יל עם הנאומים של דנקרק והכי הוא התפעל מזה שצ'רצ'יל הפציץ או הורה להפציץ את הצי הצרפתי בצפון אפריקה למרות שצרפת לכאורה היתה בעלת ברית אבל היא נכנעה לגרמים והוא פחד ואלפי צרפתים נהרגו. בן גוריון ראה בזה מעשה של אומץ לב בלתי רגיל והוא כתב לפולה בזו הלשון "אני לא מאמין במנהיגים שעושים היסטוריה, את ההיסטוריה עושים ההמונים אבל ברגעים קריטיים מנהיג נחוש ואמיץ וזהיר הוא יכול לעשות את ההבדל בין נצחון ומפלה" הוא כתב את זה על צ'רצ'יל אבל אני חושבת שבאותה מידה נכון לגביו.

 

אחד מהשלבים שסמלו את ההתפתחות של בן־גוריון,  זה שהוא היה מזכיר ההסתדרות והוא עדיין לא היה בוגר לגמרי הוא היה מילטנטי ולוחם ומוכן להיפגש עם הרוויזיוניסטים בכוח ברחובות תל אביב.

 

הוא לא נרתע משום דבר. אבל מ-1933 כשהוא נכנס להנהלה הציונית פתאום גילה את הדיפלומטיה פתאום גילה את הדברים החשובים, גילה שאפשר לנהל משא ומתן עם ערביי ארץ ישראל, ובמשך שנתיים הוא ניסה לנהל משא ומתן וזה גם כן היה מחוסר הניסיון שלו, משום שארתור רופין שהיה אחד מהאנשים הכי חשובים בישוב והיה המייסד של "ברית שלום", כתב ביומנים שלו ב-1928 מה שאנחנו צריכים מהערבים הם לא יתנו לנו, ומה שהם יתנו לנו אנחנו לא צריכים. והכוונה היתה לזה שערביי ארץ ישראל  אחרי כל המשא ומתן הזה של שנתיים היו מוכנים לזה שהיהודים יהיו מיעוט קטן במדינה הערבית.

 

בן גוריון לא היה מוכן לוותר על חזון המדינה היהודית, בזה נגמר המשא ומתן.

אבל הוא לומד את החשיבות של אחדות לאומית 1934 הניסיון שלו להגיע להסכם עם ז'בוטינסקי שהדהים את כולם, כי זה סיבוב של 180 מעלות לגבי המדיניות של בן גוריון קודם ולא היתה שום הכנה מוקדמת של דעת הקהל. והוא נכשל בגלל שבסופו של דבר חברי ההסתדרות לא היו מוכנים לזה וכשהיה משאל כללי בהסתדרות על השאלה הזו פעם יחידה בתולדות ההסתדרות שהיה משאל עם בתוכה , בן גוריון וברל כצנלסון  וותיקי העלייה השנייה פרט לטבנקין, נכשלו במאבק נגד האיגודים המקצועיים, שהם היו אלה שבאו במאבק היומיומי נגד הרויזיוניסטים ולא היו מוכנים לוותר. אבל בן גוריון בעניין הזה ביטא את החשיבות שהוא יחס אז אחרי 1933 אני מזכירה עליית היטלר לשלטון, הוא ביטא את החשיבות של אחדות לאומית ולכן בקונגרס הציוני ב-1935 הוא מגיע להסכם ההיסטורי עם המזרח שהופך להיות אבן היסוד של כל הקואליציות עד 1977, כלומר הוא פתאום התבגר, הוא פתאום הבין שעדיף לא ללכת עם הראש בקיר, לעשות פשרות, ליצור קואליציה ולהתקדם צעד אחר צעד.

 

ב-1937 נקודת מפנה נוספת, הבריטים מעלים את תוכנית החלוקה ובן גוריון מרגיש כי זו ההזדמנות הגדולה לעם ישראל ובכך הוא נמצא במחנה אחד עם ד"ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, והם לוחמים שניהם ובשוליים ברל עוזר להם גיבוש פשרה שמאפשרת להעביר את הדבר הזה שנותנים רשות להנהלה לנהל משא ומתן, לא יותר.

לגבי בן גוריון זה היה הרגע שהוא הבין שחלוקה זה הפתרון לבעיית שני העמים בארץ אחת. אמנם,  בויכוח שהיה במרכז מפא"י אמרו שם גם את כל הנימוקים בעד ונגד חלוקה שאנחנו שומעים עד היום, שום דבר לא התחדש. גולדה שאלה: "בן גוריון ומה יהיה כשיהיו בארץ שלושה מיליון יהודים איפה תושיב את כולם". בן גוריון ענה: "כשיהיו בארץ שלושה מיליון יהודים שהם ידאגו הם לעצמם".

אנחנו מדברים על ישוב שהוא בערך 400,000 איש, באירופה חַשְׁרַת סופה מתגבשת מלחמת העולם ומתקרבת, אנחנו צריכים פתרון לעכשיו לא פתרון כשיבואו שלושה מיליון. עכשיו אנחנו מגיעים לעשות מה שאני קוראת בספר "העשור המופלא של בן גוריון".

 

ב-1941-1942 הוא מגיע לארצות הברית לגמרי לא ידוע, פקיד ההגירה לא מבין מדוע היהודי הזה מפלשתינה הגיע ומכניס אותו לקרטינה, הוא יושב כמה ימים בקרטינה, אבל לא עוברים אלא כמה חודשים ספורים הוא מגיע לתובנות שאף אחד לא הגיע לפניו. הוא מגדיר את מטרת המלחמה של העם היהודי היא מדינה יהודית בארץ ישראל כדי להשיג אותה אנחנו חייבים להשיג את התמיכה של נשיא ארצות הברית, הצרה של נשיא ארצות הברית ומחלקת המדינה מושפעים מהבריטים ומחלקת המדינה מתנגדת לכל דבר, רוזוולט שהיה יותר אוהד חשב שאין מקום לכל כך הרבה יהודים בארץ ישראל. השאלה היא איך משכנעים אותו. ובן גוריון מציע להקים מיהדות ארצות הברית קבוצת לחץ אתנית, לא היה את זה לפני זה בשום קבוצה אתנית והוא כותב במפורש שאנשי האיגודים המקצועיים, הכנסיות, האקדמיה יהיו איתנו, גם הנשיא יהיה איתנו.

הדרך לבית הלבן עוברת דרך העם האמריקאי. אנחנו חושבים היום יאללה היהודי הזה מפלונסק שבקושי למד שנה בקושטא באוניברסיטה, איך הוא הגיע לתובנה הזאת שהרבה פוליטיקאים לא הגיעו לפניו. זה לוקח זמן זה לוקח זמן להגשים את זה כי בעצם יהדות אמריקה מתחילה לזוז כשמגיעות הידיעות על השואה, לא לפני כן, אבל אז היא היתה חיונית במאבק להקמת המדינה.

 

הדבר הנוסף המופלא לאותם ימים, זאת התובנה של בן-גוריון, שאחרי המלחמה אמריקה תהיה המעצמה הגדולה ולא אנגליה. ממכתב שלו לבתו רננה, הוא כותב לה בסוף 41 או תחילת 42, "אחרי המלחמה יהיו רק שתי מעצמות גדולות ארצות הברית וברית המועצות" עכשיו ויצמן שהיה פרו-בריטי מובהק לא הסכים לכך והוא כותב באחד המכתבים שלו "נו באמת הוא חושב שאחרי המלחמה לא תהיה אימפריה בריטית, שהוא לא יבלבל את המוח". מנהיגים תזהרו במה שאתם כותבים, זה נשאר אחר כך.

בן-גוריון לא הסכים עם ויצמן על שלושה דברים, אחד זה האורינטציה, השני זה האירגון של ההסתדרות הציונית, הוא דרש מויצמן שישתף אותו בפגישות  של ויצמן שכל הדלתות היו פתוחות בפניו באמריקה שלא כבן גוריון היה לגמרי אנונימי. ויצמן לא היה מוכן לעשות את זה כשאני קוראת שויצמן נבאח, בן גוריון עשה מאבק נגדו, זה לא היה בסדר, אני לא מרחמת על ויצמן. ויצמן כמו בן גוריון היה אישיות מדהימה. אבל בשנות ה-40 בן גוריון קרא לאן נושבת הרוח וויצמן לא קרא וזה היה ההבדל. הדבר השלישי שעליו הם התפלגו שבן גוריון לאחר המלחמה היה מוכן להקים את תנועת המרי ולהפעיל כוח נגד הבריטים וויצמן לא היה מוכן לעשות כלום.

 

 

קהל רב  מילא את אולם האירועים בבית הסופר

מימין: פרופ' אניטה שפירא כותבת הקדשה על ספרה לד"ר אורה עשהאל

לרכישת הספר לחצו כאן

פורסם בתאריך 05/11/2015 אתם מוזמנים להגיב כאן למטה