כשכתבתי את הסקירה על ספר השירה החדש 'תחילת הזריעה'  של המשורר  יאיר בן־חור קראתי בעיון רב את השירים ואהבתי רבים מהם עד מאוד, אחד מהם היה השיר 'הוֹד מַעֲלָתָהּ'. הניתוח הסימבולי של המילים  חשף מערכת יחסים מורכבת קשה בין הדמויות המככבות בתוך הסצנה. השיר  חושף תיאורים קשים כמו בְּטֻמְאָתָהּ, עֲלִיבוּתָהּ, נִשְׁמָתָהּ הָאֲבוּדָה, סְפוּגַת אֶגְרוֹפִים קְמוּצִים וגם משפט סיכום המסתיים בדרמה גדולה שבתוכה המוות מגלם תפיד ראשי,  גּוּפָתָהּ צָנְחָה מִמְּרוֹמִים / וְחַיִּים אֵין בָּהּ.

הביטויים מתארים מערכת יחסים מורכבת רבת תהפוכות, השזורה בריבים וטענות. השיר הותיר בי משקעים חזקים  ועורר אצלי שאלות ותהיות מה מסתתר בתוך הסצנה? בסקירה שכתבתי ציינתי 'הדובר מטיח האשמות  קשות במיוחד בנמענת ויוצא בהאשמה חמורה  שהיא מעלה בתפקידה'. הדובר מתבונן על הוד מעלתה ומרגיש שהיא מתרחקת ממנו ולא נותר צל של זיכרון אחרי לכתה ולמעשה היא הותירה מאחוריה חלל גדול  וריק מתוכן. הוספתי ואמרתי כי 'יש כאן תיאור של נטישה ובגידה, ארחיק לכת ואומר 'מעשה התאבדות', הדובר רואה בכך מעשה נפשע שאין עליו סליחה ומחילה. הוד מעלתה מכרה את נשמתה האבודה לשטן והותירה מאחור את הדובר כעוס ופגוע.  שאלת השאלות היא מי היא הוד מעלתה?'